ת"פ 29433-02-21

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף 3(א) לחוק הכשרות, המתייחס להצגת מסעדה ככשרה ללא תעודת כשרות. עיקר המחלוקת נסובה סביב הגדרת "בית משפט למזון" כהגדרתו בחוק. הנתבע טען כי הוא כולל רק מקומות בהם מוגשים מזון ושתייה לצריכה במקום, ואילו התביעה נקטה בפרשנות תכליתית, והרחיבה את ההגדרה כך שתכלול כל מקום בו נמכר מזון, גם אם אינו נצרך במקום. בית המשפט מצדד בפרשנותו הלשונית של הנתבע, ומדגיש כי מסימני הפיסוק בחוק עולה כי "לאכילה או שתייה במקום" מתייחס הן ל"מכירה" והן ל"הגשה". זאת ועוד, בית המשפט מציין כי סעיף 5 לחוק הונאה בכשרות כבר מגן על צרכנים מפני הונאה במכירת מזון לא כשר המוצג ככשר, והמקרה הנוכחי אינו נופל בתחומו. בקבלו את פרשנותו של הנתבע כי "מתחם מזון" הוא מקום בו מוגש מזון לצריכה מיידית, מגיע בית המשפט למסקנה כי סעיף 3(א) אינו חל על חנות התבלינים של הנתבעת. כתוצאה מכך, זוכה הנאשם מהעבירה המוזכרת בכתב האישום, מתוך הבנה כי היה מקום להציג את הטיעון כבדיקה מקדמית.