ע"פ 6932/17

תקציר

הערעור בתיק זה הציב בפני בית המשפט שתי שאלות. ראשית, האם נכונה החלטתו של בית משפט קמא לדחות את הודאתו של מירז בפני המודיעים כראיה נגד המשיבים. שנית, האם יתר הראיות שהוצגו הוכיחו את אשמתם של המשיבים מעבר לספק סביר. בית המשפט הדגיש כי ממצאים בתיק פלילי אחד אינם יכולים לשמש כראיה בתיק פלילי אחר, גם אם מדובר באותם אירועים. המדינה ביקשה להשתמש בהודאתו של מירז כראיה נגד המשיבים, אך בית המשפט מצא כי התשתית הראייתית להרשעתו של מירז שונה מהותית מזו של המשיבים, שכן המדינה בחרה שלא להעיד נגד המודיעים בתיק האחרון. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על הודאתו של מירז. ההודאה נבחנה כהודאה של עד ולא של נאשם, ועל פי דוקטרינת הפסילה השיפוטית ומבחני החוק נמצא כי ההודאה לא הייתה "חופשית ומרצון". בנוסף, האיום באלימות פיזית והבעיות הפסיכיאטריות של מירז מטילים ספק בנכונות ההודאה. בית המשפט בחן גם האם המדינה הציגה ראיות מספיקות להוכחת אשמת המשיבים ללא הודאתו של מירז ומצא כי הודעותיו של סניור במשטרה היו מלאות סתירות ולא ניתן לסמוך עליהן. זאת ועוד, הראיות הנסיבתיות שהציגה המדינה, אף שהעלו חשדות, לא הספיקו כדי לבסס אשמה מעבר לספק סביר. מטעמים אלה נדחה הערעור, והמשיבים זוכו.