ער"מ 21998-06-13

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור ומחזק את החלטת הרשם כי הליך הערעור הראוי על פסק דינו של בית הדין האזורי, בתיק בו מעורבת ועדת הערר (מס הכנסה), הוא בקשת רשות ערעור. החלטה זו מתבססת על פסיקתו הקודמת של בית המשפט העליון, שהעניק לו סמכות לדון בערעורים על החלטות הוועדה לגופן. על פי תקנות מס הכנסה, החלטות ועדת הערר הן סופיות. עם זאת, בית המשפט העליון פירש תקנה זו כך שניתן להגיש ערעורים לבית הדין לעבודה. לפיכך, היעדר זכות ערעור אינו הסדר שלילי. מאחר שאין הסדר חקיקתי לערעור על החלטת הוועדה, מוצע בפסק הדין לפנות ל"הלכה פסוקה" לקבלת הדרכה. יצוין, כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בערעורים אלה, כפי שקבע בית המשפט העליון, וסמכות זו מבוססת על סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי. פסק הדין מדגיש את הדמיון המהותי בין ועדות רפואיות הפועלות מכוח תקנות הביטוח הלאומי לבין ועדות הפועלות מכוח תקנות מס הכנסה. לשני סוגי הוועדות הרכב דומה, הן מתמנות על ידי רופאים מוסמכים ומשתמשות במבחנים זהים לקביעת אחוזי הנכות. בשל קווי דמיון אלה, מסקנת פסק הדין היא כי אותם הליכי ערעור צריכים לחול על שתי הוועדות. לפיכך, ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתיק מס הכנסה יכול להיעשות רק ברשות לבית הדין הארצי לעבודה, כאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי. טענות המערער, לרבות ההקבלה בין תקנות מס הכנסה לתקנות הביטוח הלאומי, מוכרות אך אינן משנות את פסק הדין. פסק הדין הוא שהערעור נדחה, ומאחר שמדובר בתיק ביטוח לאומי, אין צו להוצאות.