עב"ל 4901-02-16

תקציר

פסק דין זה דן בתחולתו של סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי לעניין תשלום תגמולים לעובד שנפגע בעבודה. המשיב, חוקר במוסד לביטוח לאומי, נפצע בידה והגיש תחילה תביעה להכרה בפגיעה כקשורה לעבודה שאושרה למעלה משמונה חודשים לאחר מכן. לאחר מכן, היא הגישה תביעה נוספת לקביעת דרגת הנכות, וייחסה לה דרגת נכות של 10% רטרואקטיבית משנתיים קודם לכן. לטענת המוסד לביטוח לאומי, יש לראות בפרק הזמן שבין ההכרה בנפגע העבודה לבין הגשת התביעה השנייה כאיחור, שיביא להפחתת תשלומי הקצבאות. בית הדין האזורי בירושלים פסק לטובת המשיב בקובעו כי לא חל שיהוי בהגשת התביעה לקביעת נכות שכן ההכרה בנפגע העבודה הייתה תנאי מוקדם לתביעה זו, וערעור המוסד על פסק דין זה נדחה. פסיקה זו נתמכת גם בפסקי דין קודמים במקרים דומים. עוד הדגיש בית הדין כי התביעות להכרה בפגיעה ולקביעת נכות הן נפרדות ועובד אינו צפוי להגיש את שתיהן במקביל, ולכן "מרוץ השיהוי" מתחיל מחדש לאחר ההכרה בפגיעה בעבודה. לבסוף, בית המשפט קבע כי אין הבחנה בין עובדים הזכאים לגמלה חודשית לבין אלה הזכאים למענק לעניין תקופת השיהוי לפי סעיף 296 וכי אין לצמצם את הפסיקות הקודמות בעניין זה בהיקפן. משכך, נדחה ערעור המכון והם חויבו לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין.