ע"א 86855-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לבקשת פסלות, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **עובדות הרקע:** התיק עוסק בערעור שהגישה מדינת ישראל – משטרת ישראל (להלן: "המדינה") על פסק דין של בית משפט השלום, אשר קיבל את תביעתו של אשר אלגריסי (להלן: "המשיב") וחייב את המדינה לשלם לו פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין מעצר שלא כדין, הפעלת כוח ואיזוק אסורים. המעצר התרחש ביום 8.5.2023 בחצר קבר דוד בהר ציון, בשטח שבבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית (להלן: "הכנסייה"). המחלוקת העיקרית נגעה לזכותו של המשיב לשהות בשטח, בעוד שעיקר המחלוקת בערעור נוגע לסבירות שיקול הדעת של השוטרים שפנו לפנותו, מבלי להכריע בשאלת הזכויות בנכס. במקביל, המשיב הגיש בקשת פסלות נגד השופטת (תמר בר-אשר), בטענה שהשופטת דנה בהליך קודם בעניינו, הקשור להליך הנדון, ולכן מנועה מלדון בערעור. ההליך הקודם אליו התייחס המשיב הוא החלטת בית משפט השלום (ומאוחר יותר החלטת השופטת בר-אשר בבקשת רשות ערעור) במסגרת תביעה שהגישה הכנסייה נגד המשיב והמדינה, שעסקה בסילוק המשיב מהמקרקעין וכן בסעדים כספיים. במסגרת תביעת הכנסייה, ניתן צו זמני שאסר על המשיב להיכנס למקרקעין. **ניתוח משפטי:** 1. **עילת הפסלות – דיון קודם:** * **הדין הקיים:** החלטת בית המשפט מתבססת על הלכות מרכזיות בתחום הפסלות, ובפרט על "עשרת הדיברות" שסוכמו על ידי נשיא בית המשפט העליון השופט י' עמית (בע"פ 41432-12-25 פלוני נ' פלונית). באופן ספציפי, מתייחסת ההחלטה ל"דיבר התשיעי: דיון קודם בעניינם של הצדדים". * **ההלכה המרכזית:** על פי ההלכה, העובדה שהשופט דן בעבר בעניינם של הצדדים, גם אם באותה פרשה עובדתית או בסוגיות נוגעות, אינה פוסלת אותו כשלעצמה מלדון שוב בעניינם. כמו כן, גם אם ההליך הוחזר לטיפולו של השופט בעקבות החלטת ערכאת ערעור, אין בכך כדי לפסול אותו. * **יישום לעובדות המקרה:** השופטת בר-אשר דנה אכן בהליך קודם – בקשת רשות ערעור על החלטה במסגרת תביעת הכנסייה. עם זאת, השופטת קובעת שהאירוע נשוא תביעת המשיב (המעצר) התרחש ביום 8.5.2023, ואילו האירועים שבעקבותיהם הוגשה תביעת הכנסייה (וקבלת הצו הזמני) היו בתחילת שנת 2024. כלומר, האירוע הנדון בערעור קדם לאירועים שנדונו בהליך הקודם. * **היעדר קשר סיבתי מהותי:** גם אם היה קשר זמנים הדוק יותר, ההלכה המיושמת קובעת כי דיון קודם אינו פוסל כשלעצמו. נקבע כי על מנת שתקום עילת פסלות, יש להראות "חשש ממשי למשוא פנים" במובן זה שדעתו של השופט "ננעלה" וההליך הפך ל"משחק מכור". * **היעדר "חשש ממשי למשוא פנים":** המשיב לא הצביע על כך שהחלטתה הקודמת של השופטת בבקשת רשות הערעור בתביעת הכנסייה, מעלה "חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין" בערעור הנדון. יתר על כן, השופטת מציינת כי ייתכן שלהכרעה בשאלת זהות המחזיק בנכס או בעליו אין רלוונטיות לערעור, אשר עוסק בעיקרו בהתנהלות השוטרים. 2. **חידושים או דגשים משפטיים:** * **הדגשת הכלל והלכות עליונות:** ההחלטה מדגישה באופן מובהק את הכלל המרכזי והמבוסס בפסיקה, לפיו דיון קודם אינו מהווה עילה אוטומטית לפסלות. זאת, על ידי התבססות על "עשרת הדיברות" של השופט עמית וציטוט פסקי דין עדכניים של נשיאי בית המשפט העליון (עמית, ביניש, גרוניש, חיות). הדבר מהווה חיזוק להלכה וקריאה לבתי המשפט ולבעלי הדין להתייחס לבקשות פסלות בכובד ראש ועל בסיס איתן. * **הבחנה בין הליכים וזמנים:** החלטה זו מדגימה את החשיבות של הבחנה מדויקת בין מועדי התרחשות האירועים בתיקים שונים, גם כאשר הם קשורים לאותם צדדים ואף לאותם מקרקעין. ההבחנה בזמנים (8.5.2023 לעומת תחילת 2024) שימשה כבסיס נוסף לדחיית הבקשה, שכן האירוע המרכזי של תביעת המשיב קדם לאירועים שנדונו בהליך הקודם. * **קריטריון "חשש ממשי למשוא פנים":** ההחלטה מחזקת את הקריטריון המרכזי לקביעת פסלות, הדורש הוכחת "חשש ממשי למשוא פנים", ולא רק קיום דיון קודם. הדבר מבטא את האינטרס החברתי במניעת עיכובים מיותרים בהליכים משפטיים, ומונע שימוש בעילות פסלות באופן טקטי. * **פילוסוף של השיטור:** נראה שההחלטה מנסה למקד את הדיון המשפטי במהות המחלוקת בערעור, שהיא כאמור "סבירות שיקול-דעת השוטרים", ובכך מנסה להפריד אותה מהמחלוקות המשפטיות הנוגעות לבעלות וזכויות החזקה במקרקעין, אשר היו מרכזיות בהליך הקודם. **מסקנה:** בקשת הפסלות נדחתה. בית המשפט קבע כי המשיב לא הצביע על עילה פסלות המצדיקה היעתרות לבקשתו. הדיון הקודם, אף אם היה באותו עניין, אינו מהווה כשלעצמו עילה לפסלות, ובמקרה זה אף לא הוכח "חשש ממשי למשוא פנים" מצד השופטת, וכן קיים פער זמנים בין האירועים הנדונים בהליכים השונים. ההחלטה מחזקת את הכלל הפסיקתי כי דיון קודם אינו פוסל כשלעצמו, ומדגישה את הצורך להוכיח חשש ממשי למשוא פנים.