ע"פ 4985-12-15

תקציר

מדובר בנכס הממוקם בירושלים שעבר בנייה בלתי מורשית ולאחר מכן נעשה בו שימוש ללא היתר. בעל הנכס, המערער, עמד בפני מספר אישומים הקשורים לבנייה בלתי מורשית ואי ציות לצו הפסקה שיפוטי. הוא זוכה בתחילה מסיבות פרוצדורליות, קרי אובדן תיק התביעה בתיק. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה של שימוש בנכס ללא היתר. המערער טען כי קיימת לו חנינה בגין עבירת הבנייה וכי העמדתו לדין בגין השימוש בנכס מהווה סיכון כפול. הוא גם טען להגנה מפני צדק, בטענה לאפליה באכיפת החוק, שכן כתב האישום נגד בתו בגין שימוש באותו רכוש בוטל. לבסוף, טען כי הראיות שהוצגו בבית משפט קמא אינן מספיקות להרשעה. בית המשפט דחה את כל טענות המערער. בית המשפט קבע כי חוק החנינה אינו מכשיר את עבירת הבנייה, ולכן ההליך הנוגע לשימוש בנכס לאחר כניסת החנינה לתוקף תקף. עוד מצא בית המשפט כי טענתו של המערער למסוכנות כפולה נכשלה משום שהעבירה הנוכחית של שימוש בנכס ללא היתר שונה מהעבירות הקודמות בגינן זוכה. זאת ועוד, דוקטרינת ההגנה מפני צדק לא חלה, שכן המערערת הודתה בבעלות על הנכס ולא יכלה לטעון אחרת. בית המשפט הגיע למסקנה כי די בראיות שהובאו בבית משפט קמא כדי להרשיע את המערער מעבר לספק סביר ודחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את הרשעתו של המערער ואת גזר דינו.