ת"פ 41217-12-13

תקציר

הנאשם הואשם בעבירה של חבלה בכוונה לגרום חבלה חמורה לפי סעיף 329 לחוק העונשין לאחר אירוע שהתרחש ביום 3.12.2013, בו דקר את המתלונן, קטין, בראשו באמצעות מפתח וגרם לו לחבלה חמורה. כתב האישום מפרט סכסוך קודם בין הצדדים, שהוביל לשני אירועי אלימות נפרדים - הראשון בגינה והשני בכיכר - שהאחרון שבהם הסתיים בפציעתו של המתלונן. במהלך המשפט הכחיש הנאשם תחילה את הטענות נגדו. עם זאת, בעקבות פרשת התביעה, הודיע כי אינו חולק עוד על עיקרי העובדות המתוארות בכתב האישום, ובהן כי היכה את המתלונן בראשו באמצעות מפתחות בידו. תחת זאת, טען כי פעל מתוך הגנה עצמית ולא הייתה לו כוונה לגרום לחבלה חמורה. בית המשפט שמע עדויות של מספר עדי תביעה והגנה, בהם המתלונן, אחיותיו, אחותו של הנאשם ועדי ראייה שאינם קשורים זה לזה. גרסאותיהן היו שונות באופן משמעותי, בעיקר בנוגע לאירועים שקדמו לדקירה ולשאלה האם אחיותיה של המתלוננת הפעילו אלימות כלפי הנאשם ואחותו. בית המשפט הכריז על כמה עדים כ"עוינים" בשל סתירות בין עדותם בבית המשפט לבין הודעותיהם במשטרה. בית המשפט מצא כי העובדות המהותיות של האירוע בכיכר אינן שנויות במחלוקת. קבוצה גדולה, שכללה את הנאשם וחבריו, התאספו בכיכר. הנאשם שוחח עם אנשים שנקראו לנהל משא ומתן על סיום הסכסוך. אולם, כאשר הגיעו המתלונן ואחיותיו, המצב הסלים. אחיותיו של המתלונן תקפו את הנאשם ואת אחותו, ולאחר מכן ניסה המתלונן לבעוט בנאשם, החליק ונפל. הנאשם היכה את המתלונן בראשו באגרופים באמצעות מפתחות בידו, ופצע אותו באורח קשה. בית המשפט שקל את טענת הנאשם כי מעשיו נופלים תחת תניית ההגנה העצמית שבסעיף 34י לחוק העונשין. בעוד שבית המשפט קיבל את הטענה כי הנאשם הותקף שלא כדין וכי מעשיו היו מיידיים, הוא מצא כי הוא יכול היה לסגת מהמקום וכי הסכנה לגופו התפוגגה עם נפילת המתלונן. יתר על כן, מכתו של הנאשם כוונה לאזור רגיש והצביעה על מודעותו להשלכות האפשריות. לכן, הדרישות להגנה עצמית לא התקיימו. לאחר מכן פנה בית המשפט ליסוד הנפשי הנדרש לעבירה לפי סעיף 329. בית המשפט הגיע למסקנה כי למרות אינדיקציות מסוימות למודעותו של הנאשם להשלכות האפשריות של מעשיו, מכלול הנסיבות אינו מצביע בהכרח על כוונה לגרום לפגיעה חמורה. עם זאת, מעשיו של הנאשם עמדו ביסודות עבירת החבלה החמורה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, המחייבת מודעות להתנהגות ופזיזות ביחס לתוצאה. בית המשפט מצא כי הנאשם היה מודע להתנהגותו ולנסיבות ופזיז באשר לאפשרות של גרימת חבלה חמורה. באשר לנשק בו נעשה שימוש, קבע בית המשפט כי המפתח מהווה "נשק קר" כהגדרתו בפסיקה. לפיכך הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. בית המשפט דחה את טענת ההגנה המשפטית של הנאשם, לפיה החלטת התביעה שלא להעמיד לדין את המתלונן ואת המעורבים האחרים באירוע מצדיקה את זיכויו, וקבע כי שיקולי התביעה לא היו פסולים או שרירותיים. בסופו של דבר זוכה הנאשם מהעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין אך הורשע בעבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1).