ע"א 9073/07

תקציר

במחלוקת משפטית סבוכה סביב הסכם מסגרת רב-שנתי לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ, טענו המשיבים כי הסכם מחייב גובש או הובטח בשנת 1991 בעקבות פגישה עם השר דאז אריאל שרון. בית המשפט המחוזי בירושלים אישר זאת, בנימוק של הפרת חוזה וחוסר תום לב מצד נציגי המדינה, מה שהוביל לערעור. הערעור התמקד בשאלה האם התחייבויותיו של השר מחייבות מבחינה משפטית, בהתחשב בהיעדר חתימות של גורמים מוסמכים מטעם המדינה, שהצביעו על כך שלא נכרת חוזה מחייב. ערכאת הערעור הסכימה, הכירה במשא ומתן אך הגיעה למסקנה כי הוא לא הגיע לשיאו בחוזה מחייב מבחינה משפטית, בשל היעדר פורמליות מהותית כמו אישור חתימה מורשה, והדגישה את חוסר סמכותו של השר להתחייב כך. בית המשפט קיבל את הערעור וביטל את פסק הדין לפיצויי קיום. עם זאת, היא הכירה בהפרת תום הלב של המדינה במהלך המשא ומתן, והציעה כי פיצויי הסתמכות עשויים להיות ראויים, אם כי הפרטים יחייבו הליכים משפטיים נוספים בשל ההיתר הפרוצדורלי של בית המשפט קמא לסעד פיצול. בסופו של דבר, הוחלט בערעור כי הממשלה אינה מחויבת להסכם כביכול, והסביר כי התהליך לא הבשיל לכדי חוזה רשמי וכי הוא מוגבל עוד יותר בשל בעיות חוקיות תקציביות.