תלה"מ 40920-02-21

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין הרבני בענייני תביעות גירושין ובדרישות לבית הדין להיות סמכות שיפוט בלעדית בחלוקת רכוש בין בני זוג. היא מדגישה כי על מנת שבית הדין הרבני יוכל לרכוש סמכות שיפוט בענייני רכוש, עליו להיות כבול במפורש לתביעת הגירושין, והוא מתווה שלושה מבחני עזר למניעת ניצול לרעה של כריכה כזו: התביעה צריכה להיות כנה, הכריכה חייבת להיות כנה ועליה להיעשות כדין. במקרה הספציפי הנדון, התובעת ביקשה פסק דין הצהרתי לפיו כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין יועבר על שמה בהתבסס על בגידתו הנטענת של הנתבע. בית המשפט מצא כי התובע לא נהג בתום לב בניסיונו לקשור את תביעת הרכוש לתביעת הגירושין, שכן הוא ביקש לעקוף את הדין האזרחי בנושא חלוקת רכוש ובמקום זאת הסתמך על הדין הדתי, המכיר בשיקולי אשמה. הסעד החלופי הנזכר בתביעת התובע, שנראה כי ביקש חלוקה הוגנת של הרכוש, לא היה בו די כדי להוכיח כנות. מאחר שהנתבע לא הוכיח את כנות הכריכה, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף של תביעת הרכוש. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות בסך 1500 ₪, והתיק נקבע לדיון מקדמי במועד שנקבע. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להימסר להם על ידי המזכירות.