ת"א 52875-03-19

תקציר

בית המשפט דוחה את טענת התובעים, וינברג, אשר ביקשו לבסס זכות קניינית לזכות הנאה מכוח שנים של שימוש במקרקעין של הנתבעים, וילוז'ני. השופט קובע כי גם אם ניתן היה לבסס זכות כזו, וינברג לא הוכיח קיומו של אינטרס מיטיב בשימוש במקרקעין של הנתבעים. זאת ועוד, לא התקיימו התנאים להקמת זכות כזו. על פי חוק המקרקעין, זכות קניינית בדמות זכות הנאה ניתנת לרכישה לאחר שלושים שנות שימוש. וינברג לא הוכיח שימוש רציף במשך שלושים שנה, משום שהנתבעים, והבעלים הקודמים של מקרקעי הנתבעים, התנגדו באופן עקבי לטענותיו של וינברג. השופטת מדגישה כי ההתנגדות לזכות הנטענת הייתה ברורה וכי כתבי הטענות בהליכים המשפטיים שפתח וינברג נגד הנתבעים, כמו גם המסמכים בתיק הבנייה, מהווים הודעה מספקת בכתב על התנגדות זו. עוד מציינת השופטת כי טענתו של וינברג נעדרת שחר לאור הדעה הרווחת בקרב המלומדים כי לא ניתן לרכוש זכות הנאה אסורה במקרקעין הכפופים מכוח שנים. לבסוף, השופטת מבקרת את התנהלותו של וינברג בכך שפתח בהליכים רבים באותו עניין וקובעת כי היא עולה כדי ניצול לרעה של הליכים משפטיים. בעקבות זאת מורה השופט לתובעים לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם ושכר טרחת עורכי דין, בסך 150,000 ₪.