ע"ע 126/09

תקציר

המקרה סובב סביב ניסיון של עובד לפדות ימי מחלה שלא נוצלו עם פרישתו. העובד המדובר, שעבד הן מטעם המדינה והן עבור מועצה מקומית, טען כי ההסכם משנת 1993, המאפשר לעובדי הוראה להעביר ימי מחלה שלא נוצלו ממעסיק אחד למשנהו, מאפשר לו לפדות ימי מחלה שלא נוצלו מעבודתו הקודמת במדינה. עם זאת, בית הדין מצא כי הוראות ההסכם, יחד עם החוזרים והתקנות הרלוונטיים, מחייבות במפורש את העובד לעבוד כמורה הן אצל המעסיק הקודם והן אצל המעסיק הנוכחי כדי להיות זכאי לפדיון ימי מחלה. מאחר שהמערער עבד כמנהל מחלקת החינוך, ולא כמורה, במועצה המקומית, הוא לא מילא תנאי זה. יתר על כן, הזכות לפדיון ימי מחלה אינה מחויבת על פי חוק אלא נובעת מהסכמים חוזיים, ולא ההסכם משנת 1993 ולא ההסכם משנת 1995, המסדירים את יחסי העובד עם המועצה, קובעים פדיון ימי מחלה שלא נוצלו במקרה זה. לפיכך, נדחתה העתירה לקבלת תשלום עבור ימי מחלה שלא נוצלו מתקופת עבודתו של העובד במדינה. השופט שמואל צור הדגיש כי המונח "עובד הוראה" נבדל מ"מורה", כאשר הראשון הוא קטגוריה רחבה יותר הכוללת את האחרונה. השופטת רונית רוזנפלד הסכימה עם פרשנותו של השופט ורבנר להסכמים ולתקנות, והדגישה כי הזכות לפדיון ימי מחלה אינה זכאות משפטית אלא חוזית.