בש"א 367/89

תקציר

במקרה דנן, המשיב, שחויב על ידי בית משפט מחוזי לשלם למבקש כ-5,000,000 ₪ בתוספת 50,000 ₪ הוצאות משפט, ערער לבית המשפט העליון. פיקדון בסך 3,500 ₪ נקבע תחילה לכיסוי הוצאותיו של המבקש. המבקש ביקש להגדיל פיקדון זה, בנימוק של עזיבת המשיב את הארץ ואי תשלום חלק כלשהו מהחוב. רשם בית המשפט העליון דחה בקשה זו, אך המבקש ערער על ההחלטה. בית המשפט העליון בחן האם קביעת הפיקדון הייתה מנהלית או שיפוטית גרידא. בית המשפט מצא כי בעוד שניתן לראות את הקביעה הראשונית של הפיקדון כמנהלית, כל בחינה מחודשת של הסכום דורשת שיקול דעת שיפוטי, ולכן היא ניתנת לערעור. בית המשפט ציין את חשיבות האיזון בין זכויות הצדדים והבטחת ההוצאות הפוטנציאליות על ידי המערערת כראוי. בית המשפט החליט כי במקרה זה, ההפקדה המקורית הייתה נמוכה באופן בלתי סביר בהתחשב בסכום הניכר הכרוך בכך ובהוצאות הפוטנציאליות של התדיינות בחו"ל. בעקבות זאת הגדיל בית המשפט את סכום הפיקדון ל-15,000 ₪, סכום צנוע ביחס לשווי התביעה, ופסק למבקש הוצאות בסך 3,000 ₪ בגין דיון זה.