ע"א 1603/05

תקציר

פסק הדין נובע מסכסוך מורכב בין מושב שדי חמד, אגודה שיתופית החוכרת קרקעות ממינהל מקרקעי ישראל, לבין חברת הבנייה גיאו בר ומנהלה בנימין ברכה. הסכסוך החל כאשר חברת גיאו בר, שסללה כביש חדש בסמוך למושב, גנבה לכאורה קרקע מהמובלעת של המושב כדי שתשמש אותם בעבודות סלילת הכביש. המושב הגיש תביעה נגד גיאו בר וברכה, בבקשה לצווי מניעה וסעד כספי. בתוך כך, גיאו בר הגיש תביעה נגדית גם נגד המושב. בית משפט השלום פסק לטובת המושב, ומצא את גיאו בר וברכה אשמים בגניבת קרקעות, הסגת גבול והפרת חובות חקוקות. הם חויבו לשלם למושב סכום נכבד, שיאפשר להם לרכוש קרקע חלופית ולהחזיר את המובלעת למצבה הקודם. עוד קבע בית המשפט כי המושב הסכים במשתמע לחלק מהעבודות שנעשו על ידי גיאו בר ולכן חייב להם שכר ראוי עבור עבודתם. הן המושב והן גיאו בר ערערו על פסק הדין. ערכאת הערעור דחתה את שני הערעורים ואישרה את החלטת בית משפט השלום. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר, שהתבססו על מהימנותם של עדים. בית המשפט הדגיש כי יחסיו הפנימיים העכורים של המושב ופעולותיו הבלתי מורשות הובילו לסכסוך ולכן הם אינם יכולים להתלונן על התוצאה. כמו כן, הקרקע המדוברת סווגה כמטלטלין והייתה שייכת למדינה, כך שלמושב לא הייתה זכות לפיצוי כספי. פסק הדין התייחס גם לאחריותם האישית של הנתבעים ומצא כי החלטתו של בית משפט קמא להטיל אחריות על ברכה תוך זיכוי שני מנהלי המושב הייתה סבירה, בהתחשב בתפקידם בסכסוך. בסופו של דבר נדחו הערעורים, ופסק הדין המקורי נותר על כנו, והוצאות נוספות נפסקו למחלקת עבודות ציבוריות. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את זכויות מנהל מקרקעי ישראל ואת הדינים המסדירים קרקעות מוחכרות, והומלץ לצדדים להחזיר את המצב לקדמותו כעניין של עדיפות.