עת"מ 2377/04

תקציר

העותרים, בעלי חלקת אדמה בחדרה המיועדת לשימוש חקלאי, ביקשו לשנות את ייעודה להקמת תחנת דלק. הם הגישו תכנית לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ("הוועדה") בספטמבר 2000, שאושרה במארס 2001 על תנאי, בתנאי אחד מהם היה אישור ועדת היגוי. העותרים מילאו את כל התנאים למעט אחד - אישור ועדת ההיגוי - בשל עיכובים ומה שלטענתם היה התנהגות מפריעה מצד מחלקת עבודות ציבוריות. במארס 2004 ביטלה הוועדה את החלטתה הקודמת, ובעקבות זאת הגישו העותרים בקשה לביטול החלטה זו, אותה דחתה הוועדה ביולי 2004. בנובמבר 2004 הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט, בטענה כי התנהלות הוועדה הייתה בלתי חוקית, נעשתה בחוסר תום לב ובלתי סבירה, וביקשו צו שיחייב את הוועדה לאשר את התכנית. המשיבים - הוועדה, גופים ממשלתיים שונים והחברה לעבודות ציבוריות - ביקשו מבית המשפט לדחות את העתירה בנימוק של שיהוי ושיהוי, בטענה כי העותרים השלימו עם התנאי של אישור ועדת ההיגוי ולא ערערו עליו עד שהתברר כי אישור כזה לא יעבור. עוד נטען, כי החלטת הוועדה סבירה ומבוססת על חוות דעת מומחים, וכי אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המינהלית. בית המשפט הסכים עם המשיבים כי העתירה נדחתה ויש לדחותה, מטעמים אלה בלבד. עוד נמצא כי הוועדה לא האצילה שלא כדין את סמכויותיה לוועדת ההיגוי, וכי החלטתה הייתה סבירה, התקבלה לאחר מספר דיונים והתבססה על חוות דעת מומחים. בית המשפט הדגיש כי החלטות תכנוניות צריכות להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטי, וכי החלטת הוועדה להעדיף תכנית קיימת ומאושרת למחלף על פני תכנית תחנת הדלק של העותרים היא סבירה. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותרים בנוגע להתנהלות מחלקת עבודות ציבוריות, וציין כי החלטות הוועדה התקבלו באופן עצמאי, לאחר שמיעת כל הגורמים הרלוונטיים. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות משפט של המשיבים. עם זאת, בית המשפט הציע לעותרים להגיש מחדש את תוכניתם עם פתרון מקובל לטיפול בסתירה עם תוכנית המחלף.