ת"א 9492-07-13

תקציר

זהו פסק דין בתביעה אזרחית הנוגעת לסכסוך על בעלות בשתי חלקות קרקע, שמספרן 6 ו-7, הממוקמות בעכו. התובעים, בני משפחה, טענו כי הם זכאים להירשם כבעלים של החלקות האמורות, אותן רכשו לטענתם בשנת 1968 מבעל הזכויות, הנתבע מס' 5. לחילופין, הם ביקשו שאם בית המשפט יפסוק נגד תביעת הבעלות שלהם, אזי על הנתבעים לפצות אותם על שווי הקרקע והמבנים שעליה, שכן יש לראות בהם מורשים. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וטענו כי הקרקע נרשמה כדין על שם מדינת ישראל ורשות הפיתוח. השופטת קיסריה דחתה את טענת התובעים לבעלות וקבעה כי הם לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם. כמו כן, קבע השופט כי גם מעמדם של התובעים כבעלי רישיון אינו תקף. התובעים ערערו על פסק דין חלקי זה לבית המשפט העליון, שקיבל חלקית את הערעור, ביטל את הפיצוי הכספי אך הותיר על כנו את מעמדם של התובעים כחברי רשות המקרקעין. בעקבות זאת נערך דיון חדש לקביעת הזכות לפיצוי וסכומו. השופט פסק לטובת התובעים ופסק להם פיצוי בסך 1,007,336 שקל, שישולם לאחר פינוי הקרקע. השופטת ביססה החלטה זו על הקביעה כי התובעים סברו באמת ובתמים כי רכשו את הקרקע ולא היו מודעים למעמדם כפולשים. הבקשה הנוכחית המונחת בפני בית המשפט היא בקשה של התובעים לעיון חוזר בפסק הדין בשל גילוי מסמכים חדשים שלטענתם עשויים לשנות את התוצאה. מסמכים אלה כוללים הסכם למכירת הקרקע לכאורה לנאשם 5 וייפוי כוח. הנתבעים התנגדו לבקשה בטענה כי מדובר בניסיון לעכב את הליך הפינוי וכי הראיות החדשות אינן מצדיקות עיון חוזר בפסק הדין. השופט הסכים עם הנתבעים, והדגיש כי פסקי דין חלוטים אינם נתונים בדרך כלל לבחינה מחודשת כדי לשמור על היציבות המשפטית ועקרון הסופיות. עוד ציינה השופטת כי הראיות החדשות אינן מכילות כל מידע שישנה את המסקנות הקודמות אליהן הגיע בית המשפט. לפיכך, הבקשה לעיון חוזר נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.