ת"א 5203/96

תקציר

התובע, נהג אוטובוס של אגד משנת 1972, פגע והרג הולך רגל בשנת 1992 וגרם לו לחבלה נפשית. הטראומה הייתה חמורה מספיק כדי להיות מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכות מעבודה, המחייבת את בית המשפט. התובע המשיך לעבוד באגד בתפקיד אדמיניסטרטיבי אך נאלץ להפסיק להסיע נוסעים עקב חרדה. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הפגיעה הנפשית נגרמה כתוצאה מהתאונה, ולא מהאירועים שהתרחשו לאחר מכן. טענת הנתבעת כי התובע לא היה מעורב ישירות בתאונה נדחתה, שכן התובע היה הנהג. לתובע נפסקו פיצויים לא ממוניים, והפסדים בגין השתכרות בעבר ובעתיד, סיוע צד ג' בעבר ובעתיד והוצאות רפואיות עתידיות נדחו מחוסר ראיות. סך הפיצויים יחושב לאחר התחשבות בתשלומים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי. פסק הדין גם פירט כיצד יחושבו הפרשי הריבית וההצמדה. הסכום המגיע לתובע, לאחר ניכויים, היה אמור להיקבע על פי חישובי הצדדים.