ת"א 23836/96

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בין עורך דין, הנתבעת, שמשרדו ממוקם בבניין המסופק עם מד מים משותף, לבין עיריית ירושלים, התובעת, בנוגע לחיובי המים. העירייה מחייבת את התושבים על בסיס מד מים משותף, מה שמוביל לכך שהנאשם חויב בגין מים שלא צרך. הנתבע טען כי שיטת החיוב אינה חוקית וביקש מד מים נפרד למשרדו, אותו העירייה לא התקינה בהקדם. מנגד טענה העירייה כי שיטת החיוב סבירה וכי הנתבע לא מימש את זכותו לבקש מונה פרטי מוקדם יותר. בית המשפט בחן את חוקיות חוק העזר העירוני ומצא כי הוא סביר, תוך שהוא דוחה את טענת הנתבעת. כמו כן, בית המשפט קבע כי העירייה יכולה לחייב את הנתבעת על בסיס תעריף המשרד, שכן המונה המשותף רשם את צריכת המים. באשר לחובת התקנת מד מים נפרד, קבע בית המשפט כי העירייה אכן נדרשה לעשות כן במידת האפשר, אך בקשת הנתבעת לא נענתה מיד, וקיימות חלופות. השופט הזכיר גם את התמהמהותו של הנתבע בערעור על חוק העזר ואת אי תשלום חשבונות המים, וסבר כי הוא אינו צודק. בסופו של דבר הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לעירייה 6,107 שקל, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקל. פסק הדין העדיף את התובעת, אישר את חוקיות חוק העזר וחיזק את זכותה של העירייה לגבות תשלום בגין צריכת מים כפי שהייתה לה. הנתבע נמצא אחראי לעיכוב בהתקנת מונה פרטי ולאי מימוש זכויותיו כראוי. ההחלטה הדגישה את שיקול הדעת הרחב ממנו נהנות הרשויות המקומיות ואת הצורך של הצרכנים לנהוג באחריות בנושאים אלה.