רע"א 65/06

תקציר

השאלה המשפטית העומדת בפני בית המשפט היא האם ניתן להטיל שעבוד צף על נכסיו של יחיד. ראשיתו בעיזבונו של דוד בר לבב, שניהל חנות עתיקות, ובניסיונו של אחד מנושיו, המשיב מס' 1, לאכוף משכון על העיזבון. מנהל העיזבון פנה לבית משפט השלום בבקשה להכריז על המשכון כבטל ומבוטל, בטענה כי מדובר בשעבוד צף חסר תוקף משפטי. בית משפט השלום הסכים ופסק לטובת העיזבון. על פסק דין זה ערער המשיב מס' 1 לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר פסק לטובת הנושה, בקובעו כי בנסיבות מסוימות יש להכיר בשעבוד צף על רכושו של יחיד. לאחר מכן הובא התיק לבית המשפט העליון, והותיר את השאלה האם פסק דינו של בית המשפט המחוזי צריך לעמוד על כנו. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי יש לדחות את הערעור. בדעת רוב קובע השופט ס' ג'ובראן כי אין הצדקה להבחין בין חברה פרטית לבין עסק פרטי לעניין שעבודים צפים. ג'ובראן טוען כי חוק המשכון משנת 1967 חל על שעבודים צפים וכי אין הצדקה פרשנית לכלול שעבודים צפים לחברות אך לא ליחידים. קביעה זו, מציין ג'ובראן, מוגבלת לנכסים עסקיים ברורים ואינה חלה על נכסי צרכנים. בהגיעו למסקנה זו, נותן ג'ובראן משקל רב להשפעה הכלכלית של אי הכרה בשעבודים צפים ליחידים, העלולה לאלץ התאגדות אך ורק לצורך גישה למנגנון מימון זה. יתר על כן, ג'ובראן מציע כי ההבדלים בין חברה פרטית לבין עסק בודד אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק את שמירת ההבחנה ביחס לשעבודים צפים. השופט א' ריבלין, תוך הכרה ביתרונות עמדתו של ג'ובראן, חולק וטוען כי יש להשאיר את ההכרה בשעבודים צפים על רכוש פרטי בידי המחוקק. לדברי ריבלין, יש לתת משקל רב להיעדר הוראות ברורות בחקיקה, לצד חוסר המעש החקיקתי המכוון בסוגיה זו. ריבלין מדגיש כי קביעת תחולתם של שעבודים צפים כרוכה בשיקולי מדיניות רחבים שמוטב שהמחוקק יבחן אותם לאחר בחינה מעמיקה. בנוסף, ריבלין מדגיש את הקושי ביצירת הסדר שיפוטי כולל ואת פוטנציאל הפגיעה בנושים "חלשים" יותר – כגון ספקים – אם יוכרו שעבודים צפים. לבסוף, השופט י' אלון מצדד בריבלין, מדגיש כי הסוגיה מחייבת הסדר חקיקתי מקיף, ומביע חשש כי הכרה בשעבודים צפים במקרים בודדים עלולה להוביל לאי ודאות ולחוסר יציבות.