בש"פ 6353/02

תקציר

המדינה ערערה על פסק הדין נגד הפניקס, אך פספסה את המועד האחרון של 45 יום ב-60 יום. הפניקס ביקשה לדחות את הערעור, שרשם בית המשפט העליון נעתר לו. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי יש לאפשר לה הארכת מועד להגשת ערעור, בהתבסס על ארכה שניתנה לצד אחר (בורוביץ) באותו מקרה, או לחילופין, שהפניקס גרמה למדינה להאמין כי הוסכם על הארכה. עוד טענה המדינה כי האינטרס הציבורי בשמיעת הערר גובר על השיהוי. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת הרשם, וקבע כי סברה המדינה כי ניתנה ארכה אינה סבירה, והתנהלותה לאחר שנודע לה על הטעות אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם החובה לעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בחוק. יתר על כן, האיחור הנוסף בשעה שהמדינה נטלה סיכון במודע, ביודעה את חשיבות העמידה בלוחות הזמנים, יצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה. בית המשפט מצא כי במקרה זה האינטרס הציבורי בשמיעת הערעור גובר על זכויות הנאשם ועקרון הסופיות, ודחה את ערעור המדינה.