ע"א 3991/96

תקציר

המערער, שרכש מקרקעין עם אביו, הרשומים על שמו ועל שם אחיו, נקלע לקשיים משפטיים בעקבות מות אמו. למרות שהאם חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר המאפשר למערער להעביר זכויות קניין לעצמו או לחברה, הוא מעולם לא השתמש בו. עם מותה של האם, חלקה עבר בירושה שווה בשווה לשלושת בניה. שנים לאחר מכן, מכר אחד האחים את חלקו, מה שגרם למערערת לערער על המכירה באמצעות ייפוי הכוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע, ובית המשפט העליון אישר, כי טענת המערערת על סמך ייפוי הכוח אינה תקפה משום שלא הוכיחה התחייבות חוזית מצד האם. בית המשפט מצא כי ללא ראיות לחובתה של האם לבצע עסקת מקרקעין, ייפוי הכוח עצמו אינו יכול להקנות לו זכויות כלשהן. גם אם הייתה קיימת חובה כזו, הרי שהמערערת זנחה אותה למעשה בכך שלא פעלה במשך קרוב לשני עשורים. כתוצאה מכך, חלקו של האח נותר על כנו, מה שאפשר לרוכש לרשום את הנכס ללא טענת המערער. בית המשפט העליון ציטט פסקי דין קודמים כדי לתמוך במסקנה כי ללא פעולה או ראיה לכוונת האם, הזכויות החוזיות לא שרדו את מותה, וגם חוסר המעש הממושך של המערער לא שמר על כל טענה. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור, וקבע כי זכויות הקניין המוקנות לירושה עדיפות על פני חובות שלא הוכחו, ורשלנות בניהול תביעות אלה הובילה לפקיעתן.