ע"פ 322/87

תקציר

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח אשתו, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. המערער טען, כי ההרשעה הייתה צריכה להיות בגין הריגה, שכן יסודות המחשבה המוקדמת לא התקיימו בנסיבות המקרה. בית המשפט העליון קבע כי יש להוכיח את ההחלטה להרוג בשני מישורים: ההיבט התודעתי, שהוא הציפייה לתוצאה הקטלנית, וההיבט הרגשי, שהוא הרצון למימושה. היסוד הנפשי של ההחלטה להרוג נגזר מאופי המעשה וביצועו. חזקה זו ניתנת להפרכה, אך במקרה זה מצא בית המשפט כי מעשיו של המערער הראו כוונה לגרום לתוצאה קטלנית. המרכיב השני של המחשבה המוקדמת, היעדר התגרות, משמש כדי להבטיח שהכוונה להרוג אינה ספונטנית. פרובוקציה הגורמת לאובדן שליטה עצמית אינה שוללת את קיומה של כוונה תחילה, אך החלטות ספונטניות להרוג עקב התגרות נחשבות להריגה, תוך הכרה ב"חולשת הטבע האנושי". המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, לצד המבחן הסובייקטיבי, משמש שיפוט ערכי ושומר על נורמות חברתיות. במקרה דנן, מעשיו של המערער גילו הבנה לתוצאות מעשיו, והגנת ההתגרות שלו לא הייתה סבירה. יתר על כן, אלמנט ההכנה היה נוכח גם הוא, בהיותו יסוד פיזי שניתן להוכיח באמצעות הפעולות שקדמו להריגה. לפיכך, הערעור על הרשעה בהריגה, וההרשעה ברצח התקבלה.