דב"ע מב/44 - 3

תקציר

הערעור נובע ממחלוקת בשאלה האם יש לכלול "גמול ניהול" בחישוב פיצויי הפיטורים של מנהל שעבד בעירייה בשנים 1969-1979. בתחילה, בית הדין האזורי החריג גמול זה מחישובי הפיטורים, והתייחס אליו כאל "תוספת" שאינה מנויה בתקנות להכללת פיטורים. הערעור עסק בשאלה מתי תשלומים נחשבים ל"תוספות" או לחלק מ"סך כל השכר". על פי פסקי דין קודמים, סכומים שסומנו כ"תוספות" חייבים להיות מותנים בכך שלא יהיו חלק משכר הבסיס לפיצויי פיטורים. שכר הניהול של המנהל, לעומת זאת, לא היה מותנה ולא סווג כתוספת שרירותית; במקום זאת, היא הייתה חלק בלתי נפרד מתפקידה ולא הייתה מותנית בתפקידים נוספים מעבר לתחומי האחריות הניהוליים הרגילים שלה. ההסכם הקיבוצי והעדויות הדגישו כי תגמול זה היה חלק ממבנה השכר הרגיל של עובדי ההוראה ונמשך גם אם התפקיד הניהולי נפסק. משכך, נקבע כי אכן יש לראות בגמול ההנהלה חלק משכרה של הקרן לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, דבר המחייב תשלום נוסף לתובע בגין החרגה זו, אם כי בית הדין הפחית כל פיצוי בגין איחור בתשלום עקב "טעות כנה" של העירייה. פסק הדין הדגיש את מבנה השכר השונה של הצוותים החינוכיים, השונה ממגזרים אחרים, תוך שימת דגש על ותק והישגים לימודיים על פני סולמות שכר מבוססי דרגות.