ה"פ 385/07

תקציר

המבקשים, בני זוג שבבעלותם בית פרטי בחדרה, נטלו הלוואה מהבנק המשיב בשנת 2001 לצורך בניית ביתם. במסגרת הסכם ההלוואה משכנו המבקשים את ביתם להבטחת חובם. לאחר שלא עמד בתשלומי המשכנתא הרגילים, פתח הבנק בהליכי עיקול. המבקשים ביקשו לעצור את הפינוי, בטענה כי לא היו מודעים לוויתור על הגנת דיור זמנית בהסכם המשכנתא וכי הבנק לא הסביר להם זאת. לחילופין, הם טענו כי כתב הוויתור הושג במרמה ולכן אינו תקף. הבנק הכחיש טענות אלה וטען כי המבקשים ויתרו ביודעין ומרצון על זכותם לדיור זמני. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי הבנק עמד בחובות הגילוי שלו בנוגע לסעיף הוויתור, ואף חרג מאמות המידה שנקבעו בפסיקה קודמת. נפסק כי טענת המבקשים כי לא היו מודעים לוויתור אינה אמינה, במיוחד לאור ניסיונם העסקי ונסיבות ההלוואה. בנוסף, ציין בית המשפט כי סעיף הוויתור במקרה הנוכחי מפורט וברור יותר בהשוואה למקרה הקודם. גם טענת הטעיה החלופית נדחתה מחוסר ראיות. משכך, דחה בית המשפט את תביעת המבקשים והורה להם לכסות את הוצאות המשפט של הבנק.