ת"א 58468-04-24

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט את בקשת התובע לצו עיקול זמני תוך בחינה האם התקיימו שני תנאים מרכזיים: ראיה לכאורה של עילת תביעה וחשש סביר כי היעדר הצו יפגע בביצוע פסק הדין. תחילה בחן בית המשפט את טענות המבקש בנוגע לשכר טרחה שהיה אמור להיות מגיע לו לכאורה לאחר שערעור בבית המשפט העליון נדחה בהסכמה. המבקשת טענה לזכאות לשכר טרחה בגין שירותי ייצוג הקשורים להליכים אלה. עם זאת, התברר כי על מנת שהמשיבה תקבל את הכספים נדרשים צעדים נוספים מעבר לביצוע גרידא, כגון משא ומתן או תביעות נוספות. המבקש לא הביא את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה באופן ברור מתן צו למשיב לקבלת מחצית הכספים, דבר הסותר את טענות החילוט של המבקש. כך, עניינו של התובע נראה חלש מהנדרש בדרך כלל לאכיפת הסכם שירות. באשר לתנאי השני של העיקול הזמני, ציין בית המשפט כי בעוד סכום התביעה יכול להצביע על סיכון לביצוע פסק הדין, יש להראות כי הנתבע נעדר אמצעים מספיקים לסיפוק התביעה, דבר שהתובע לא הוכיח כאן. בית המשפט דחה פרשנויות רחבות של פסיקה קודמת שעשויות להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, והדגיש כי על התובע להראות ראיות לכאורה להברחת נכסים או לאמצעים כספיים בלתי מספקים. התובע לא הציג ראיות התומכות בטענה זו. יתר על כן, מאזן הנוחות – הבוחן פגיעה אפשרית בצדדים המעורבים – היטיב עם המשיב, שכן הצמדת המניות תפגע באופן משמעותי בזכויות הקניין של המשיב בטרם כל פסק דין יחייב תשלום. בית המשפט קבע כי העיקול המבוקש אינו מידתי ביחס לעילת התביעה המוחלשת. בסופו של דבר נדחתה הבקשה, והמבקש חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪. החלטה זו מדגישה את הצורך של התובעים לבסס טענות בדבר הברחת נכסים פוטנציאלית או חוסר יכולת כלכלית של הנתבע בעת פנייה לסעד משפטי זמני לפני פסק דין.