ת"ע 27040-06-19

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי: סוגיית תחולת הדין על ירושה בינלאומית – הדין הישראלי מול הדין הצרפתי** **מבוא** פסק הדין דנן עוסק בסוגיה מורכבת של דין בינלאומי פרטי, הנוגע להכרעה בשאלה איזה דין – ישראלי או צרפתי – חל על עזבונו של אדם שנשא אזרחות כפולה (ישראלית וצרפתית), נפטר בצרפת בה היה תושב, והותיר צוואה שנערכה בישראל. המחלוקת נוגעת לבקשה לקיום צוואת המנוח שנערכה בישראל, מול טענת המשיב כי יש להחיל את הדין הצרפתי, המגביל את חופש הציווי. **הרקע העובדתי והדיוני** המנוח, בעל אזרחות כפולה (צרפתית וישראלית), נפטר בצרפת ב-23.12.2016, בה התגורר. ב-2010 ערך צוואה בישראל בפני נוטריון, המתייחסת לנכסיו בישראל. לאחר מותו, הוצא בצרפת צו ירושה שקבע חלוקה בין אלמנתו (המבקשת) לבנו (המשיב). המבקשת הגישה בקשה לקיום צוואת ישראל. המשיב התנגד, בטענה שהדין הצרפתי חל על הירושה, ומאחר שהצוואה סותרת את הוראות הדין הצרפתי (ובפרט את הוראות השריון), אין לקיים אותה, ויש להוציא צו ירושה בהתאם לדין הצרפתי. **הסכמה בדבר תחולת תקנת הירושה האירופית** נקודת המוצא המוסכמת בין הצדדים, אשר נתמכה אף בחוות דעת מומחים, היא תחולת **תקנת האיחוד האירופי 650/2012UE בנושא סמכויות שיפוט, הדין החל, הכרה ואכיפה של החלטות וקבלת ואכיפה של מסמכי מקור בענייני ירושה ובנוגע ליצירת תעודת ירושה אירופית** ("תקנת הירושה האירופית"). תקנה זו נכנסה לתוקף ב-17.8.2015, וחלייה על מקרי מוות שאירעו לאחר תאריך זה. **השאלה המשפטית המרכזית: ברירת המחדל לעומת החריג** השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא האם חל בענייננו הדין הצרפתי (ברירת המחדל על פי התקנה) או הדין הישראלי (כנטען על ידי המבקשת, מכוח חריג לתקנה). * **טענת המשיב:** על פי הדין הצרפתי, המהווה ברירת מחדל על פי התקנה, המנוח אינו יכול היה לנשל את בנו מעזבונו, ובפרט לאור הוראת שריון הקיימת בדין הצרפתי. לכן, הצוואה הישראלית סותרת את הדין הצרפתי ואין לקיימה. המשיב טוען כי המומחית מטעם בית המשפט לא הוכיחה את התקיימותם של תנאי החריג המאפשר בחירת דין זר, ועל כן יש לחזור לברירת המחדל – הדין הצרפתי. * **טענת המבקשת:** המבקשת טוענת כי בהתאם לתקנת הירושה האירופית, המנוח, שהיה אזרח ישראלי ובעל זיקה לישראל (אף אם לא תושב קבע בעת פטירתו), רשאי היה לבחור לחול על עזבונו את הדין הישראלי, כפי שעשה במפורש בצוואתו. לטענתה, הצוואה הישראלית משקפת את רצונו החופשי של המנוח, ועל כן יש לקיימה. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסק הדין** 1. **החלת תקנת הירושה האירופית ודיני המעבר:** * בית המשפט קובע כי תקנת הירושה האירופית חלה, ועל כן, ככלל, הדין החל על הירושה הוא דין מקום התושבות האחרון של המנוח בעת פטירתו (סעיף 21.1 לתקנה). במקרה זה, היה זה הדין הצרפתי. * **חידוש משפטי/יישום:** בית המשפט מדגיש את חשיבותן של **הוראות המעבר** בתקנת הירושה האירופית (סעיפים 83.3 ו-83.4). הוראות אלו נועדו להסדיר מקרים בהם צוואות נערכו לפני כניסת התקנה לתוקף, אך פטירת המוריש אירעה לאחריה. התקנה מאפשרת לתת תוקף לצוואות שנערכו לפני כניסתה לתוקף אם הן עומדות בדרישות התקנה עצמה, או בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי שהיו נהוגים במועד עריכתן במקום מושבו של המוריש, במדינת אזרחותו, או במדינה שבית המשפט שלה מוסמך לדון בירושה. * בית המשפט מציין באופן ביקורתי כי חוות הדעת מטעם המשיב התעלמה מהוראות מעבר אלו. 2. **בחירת דין (Choice of Law) על פי תקנת הירושה האירופית:** * **חידוש משפטי/יישום:** סעיף 22(1) לתקנה מקנה למוריש את הזכות לבחור כי הדין החל על עזבונו יהיה הדין של מדינת אזרחותו, בין אם בעת עריכת הצוואה ובין אם במועד פטירתו. זכות זו ניתנת למימוש באופן מפורש או **באופן משתמע** (impliedly) מלשון הצוואה. * **דיון בפסיקה:** בית המשפט נדרש לפרשנות סעיף 22, ובפרט את האפשרות לבחירת דין באופן משתמע. המשיב טען כי התקנה מאפשרת רק בחירה מפורשת. המומחית מטעם בית המשפט, עו"ד לורנס בנטולילה, עמדה על כך שניתן להסיק את בחירת הדין אף מלשון הצוואה, כפי שנעשה במקרה זה. בית המשפט קיבל את עמדת המומחית, ופירש את התקנה באופן מרחיב, המתיישב עם תכליתה להגברת חופש הציווי. * **רציונל:** בית המשפט הדגיש כי הוראות המעבר נועדו לגשר על פערים ולאפשר תחולה רטרואקטיבית של זכות הבחירה. בנוסף, העובדה שהמנוח ערך צוואה בישראל, בה חופש הציווי רחב יותר, והוריש את כל רכושו בישראל לאשתו, ללא הבחנה שהייתה קיימת בדין הצרפתי, מחזקת את המסקנה כי בחר להחיל את הדין הישראלי. 3. **הדין החל על כלל נכסי העיזבון:** * סעיף 23 לתקנת הירושה האירופית קובע כי אם המוריש בחר דין החל על עזבונו (על פי סעיף 21 או 22), דין זה יחול על **כלל** נכסיו, בין אם הם ניידים ובין אם הם דלא ניידים. * **חידוש משפטי/יישום:** החלטה זו מבטלת את ה"הפרדה הקלאסית" בדין הצרפתי, שהבדילה בין חוק מושבו של המוריש לבין דין המדינה בה מצוי הנכס (במיוחד לגבי מקרקעין). התקנה מכוננת אחדות של הדין החל על כלל העיזבון. בית המשפט אימץ קביעה זו, לפיה בחירת המנוח בדין הישראלי חלה על כלל נכסיו, כולל אלו שבצרפת (אף שההכרעה הספציפית מתייחסת לנכסים בישראל). 4. **מעמד חוות דעת מומחה וחקירתה:** * בית המשפט הדגיש את המעמד המיוחד של חוות דעת מומחה שמונה על ידו, וקבע כי ככלל, בית המשפט יאמץ את ממצאיו ומסקנותיו. * **יישום:** למרות חקירה ממושכת של המומחית מצד המשיב, אשר במהלכה עלו סתירות לכאורה ופרשנות שונה של התקנה, בית המשפט מצא את עדותה כמקצועית, ראויה ומהימנה. המשקל המשמעותי שייחס בית המשפט לחוות הדעת, בהתאם להלכה הפסוקה, הוביל אותו לקבל את מסקנותיה. * **ביקורת על חוות דעת המשיב:** בית המשפט מתח ביקורת על חוות הדעת מטעם המשיב, שכן לא התייחסה להוראות המעבר של התקנה, והתעלמה מהאפשרות לבחירת דין משתמעת. 5. **הוכחת דין זר:** * בית המשפט חוזר על ההלכה כי הוכחת דין זר היא עניין שבעובדה, ויש להוכיחה באמצעות מומחים. * **יישום:** בית המשפט אישר כי המומחית, עו"ד לורנס בנטולילה, עומדת בקריטריונים של מומחיות, שכן היא נוטריון בצרפת, עוסקת רבות בירושות בינלאומיות, ושמה הומלץ על ידי שני הצדדים. 6. **השלכות על הדין הצרפתי (הערת אגב):** * בית המשפט מציין, בבחינת "למעלה מן הצורך", כי תחולת הדין הישראלי על נכסי המנוח בישראל, כתוצאה מבחירת הדין, **אינה בהכרח פוגעת ברציונל של הוראות השריון בדין הצרפתי**, בפרט כאשר המשיב קיבל נתח מעזבון אביו בצרפת. **הכרעה** בית המשפט קיבל את עמדת המבקשת וקבע כי: 1. **צוואת המנוח מיום 21.10.2010 תקפה ויש לקיימה.** 2. ההליכים הנוגעים להוצאת צו ירושה מטעם המשיב (ת"ע 37342-06-19 ו- ת"ע 37242-06-19) נדחים. 3. שאר התיקים הנוגעים למחלוקת זו ייסגרו. 4. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 25,000 ₪. **סיכום והשלכות** פסק הדין מהווה קביעה משמעותית בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי בישראל. הוא מדגיש את החשיבות של תקנת הירושה האירופית, ובפרט את הוראות המעבר והאפשרות לבחירת דין, אף באופן משתמע, על ידי המוריש. בית המשפט נקט בפרשנות מרחיבה של זכות הבחירה, מתוך שאיפה לכבד את רצון המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו, ובכפוף לדרישות התקנה. ההכרעה מדגימה את המורכבות הכרוכה בהתמודדות עם עזבונות בינלאומיים, ואת הצורך בבחינה מעמיקה של כלל ההוראות הרלוונטיות, לרבות אלו הקשורות למעבר בין תקנות משפטיות.