ה"פ 34589-12-10

תקציר

המקרה סובב סביב זוג שעלה לישראל מארגנטינה ולקח הלוואה מבנק מזרחי טפחות לרכישת דירת מגורים. הדירה שועבדה לבנק כבטוחה להלוואה. כאשר בני הזוג פיגרו בתשלומי ההלוואה, פתח הבנק בהליכי עיקול. עם זאת, בני הזוג טענו כי לא הבינו עד תום את תנאי הסכם ההלוואה, לרבות ויתור על זכויותיהם לדיור חלופי. הבנק, לעומת זאת, טען כי כתב הוויתור תקף, שכן בני הזוג חתמו עליו מבלי להעלות התנגדויות. בית המשפט בחן בהרחבה את הרקע העובדתי, הסוגיות המשפטיות וטענות הצדדים. נמצא כי לבני הזוג לא ניתנו הסברים מספקים בדבר הוויתור על זכויותיהם לדיור חלופי וכי הם לא הבינו עד תום את השלכות חתימתם. בעקבות זאת, קבע בית המשפט כי כתב הוויתור אינו תקף. כמו כן, בית המשפט התעמק בתחולתו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, המחייב נושים לספק לחייבים הסדרי דיור חלופיים טרם פינויים מדירות המגורים שלהם. בית המשפט קבע כי בני הזוג זכאים להגנות המפורטות בסעיף זה. באשר למימוש המשכון, הבהיר בית המשפט כי אין מניעה משפטית, אלא ההליך צריך לעמוד בזכותם של בני הזוג לדיור חלופי. כך, הונחה הבנק למכור את הדירה המשועבדת ולהשתמש בתמורה, לאחר פירעון החוב המובטח, לרכישת דירת מגורים חדשה לבני הזוג, בשווי של עד מחצית משווי הדירה הנמכרת. דירה חדשה זו תירשם על שם בני הזוג ותשועבד לקרן פשיטת הרגל. בית המשפט התייחס גם לסוגיית התנהלות הבנק, וקבע כי הגשת בקשה לעיקול אינה בתום לב שעה שקיים הסדר בין המבקשים לבין שליח הבנק. כתוצאה מכך, הבנק נדרש לחשב מחדש את החוב, תוך ניכוי התשלומים ששילמו בני הזוג ובניכוי כל ריבית שנצברה לפני בקשת פשיטת הרגל. בסופו של דבר התקבלה הבקשה באופן חלקי, והבנק נדרש לעמוד בהסדר הדיור החלופי ולבצע את התיקונים הנדרשים בחישוב החוב. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות, והבנק נדרש לשלם את שכר טרחת עורכי הדין של המבקשים.