סע"ש 12338-02-19

תקציר

התובע, עובד זמני של הנתבעים, תבע אותם להטבות תעסוקה שונות. המחלוקת נסובה סביב תקופת ההעסקה, היקף המשרה והשכר. בית הדין מצא כי התובע עבד אצל הנתבעים בין השנים 2015-2018, בממוצע 15 ימי עבודה בחודש, ושכרו לא תאם את שכר המינימום. על סמך הראיות שהוצגו, קיבל השופט את גרסת התובע לאירועים ופסק לטובתו בעניין הפרשי שכר, פדיון חופשות, דמי הבראה, ותק, קצבה כלכלית ופיצויים לפי חוק הגנת השכר. התובע לא הביא ראיות מספיקות להוצאות הנסיעה שלו ולכן נפסק לו גמלה זו באופן חלקי בלבד. השופטת דחתה את הטענות הנוגעות לדמי חגים, תקופת הודעה מוקדמת, פיטורים שלא כדין והפרת הליכי שימוע בשל היעדר ראיות מצד התובע. בנוסף, התובע לא מילא אחר הוראות בית המשפט בנוגע להגשת הוצאות, מה שהוביל לכך שהשופט לא פסק לו הוצאות. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סך כולל של כ-56,000 ₪, והשופטת הסבירה בפירוט את הרציונל מאחורי כל אחד מרכיבי פסק הדין.