פש"ר 10301-07-22

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת נאמן בתביעת חוב. הנושה, אלמנתו של החייב, הגישה תביעה על סך 177,050 שקל, אותה אישר הנאמן באופן חלקי על סך 73,046 שקל. הנושה ערער וטען כי היה צריך לאשר את התביעה כולה. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת הנאמן, ומצא אותה סבירה ומועילה לנושה. בית המשפט הכיר בכך שנימוקי הנאמן היו קצרים, אך ציין כי הם כוללים את הפרמטרים הדרושים להסבר ראוי. החלטת הנאמן התייחסה לתביעת חוב בעקבות הסכם ממון בין הנושה לחייב. ההסכם, שלא אושר על ידי ערכאה שיפוטית, קבע כי החייבת תפרע לנושה את חיובי המשכנתא ששולמו מחשבונה. בית המשפט הסכים עם עמדת הנאמן כי ההסכם, כפי שהוא, אינו מחייב צדדים שלישיים וכי הנושה לא הוכיח די הצורך את החוב טרם חתימת ההסכם. יתר על כן, ניכר כי הצדדים לא עמדו בהפרדה הרכושית המפורטת בהסכם, ובית המשפט מצא בעיות בתוקפו של ההסכם, במיוחד בכל הנוגע לוויתור על זכויות הנושה. הנאמן הפעיל הקלה בכך שאישר חלקית את תביעת החוב, ובית המשפט הגיע למסקנה כי החלטתה סבירה ודחה את הערעור. בית המשפט פסק גם על התנהלותה של המערערת, ומצא כי ייחוסה לנאמן כוונותיה פסולות אינו ראוי. בסופו של דבר, הערעור לא צלח, ובית המשפט הורה למערערת לשלם לנאמן 3,000 ₪ שכר טרחה והוצאות.