בע"מ 2270/13

תקציר

פסק הדין מתייחס לבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתיק הנוגע לאמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית. המקרה עוסק באם שעזבה את הולנד, שם התגוררה עם בן זוגה ושני בניהם, ועלתה לישראל עם ילדיה ללא ידיעת האב. האב ביקש להחזיר את הילדים לפי אמנת האג. בית המשפט לענייני משפחה הורה לאם להחזיר את שני הילדים להולנד, אך בית המשפט המחוזי הורה רק על החזרת הבן הבכור. לאחר מכן הגישה האם בקשה לחופשה כדי לערער לבית המשפט העליון, אך בקשתה נדחתה. שופטי בית המשפט העליון קבעו כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה, שכן פרידת האחים היא תוצאה ישירה של מעשיה של האם. הם הדגישו כי אמנת האג נועדה לשלול את השלכות חטיפת הילדים ולהשיב את המצב לקדמותו. במקרה זה, מעשיה של האם עמדו בסתירה לתכלית האמנה, ואין מקום לאפשר לה ליהנות מהם. יתר על כן, השופטים ציינו כי האמנה אינה מזכירה במפורש את הפרדת האחים כשיקול וכי האם יכולה למנוע את הפרידה על ידי חזרה להולנד עם שני הילדים. השופט רובינשטיין הדגיש את ארעיותן של קביעות לפי אמנת האג, שמטרתה לתת סעד מהיר ודחוף לחטיפת ילדים. השופטת ברק-ארז הדגישה את המתח המובנה בין דחיית דיון דה-נובו בטובת הילד לבין הכרה בחריגים במצבי קיצון. היא גם הדגישה את תפקידה של האם ביצירת המצב ואת הצורך לפרש את האמנה באופן צר כדי לא לערער את תכליתה. השופט מלצר הסכים עם דעת חבריו, והוסיף כי הסכמת האב לאי תחולת האמנה על הבן הצעיר הצדיקה את התוצאה, בדומה ל"משפט שלמה".