ע"א 2191/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוק מס שבח מקרקעין וסיווג דירת מגורים והשלכותיו על מס שבח. בית המשפט קבע כי קיימת הבחנה בין פיצול פיזי-אופקי לבין פיצול רעיוני-אנכי של נכסים לצורך חישובי מס. פיצול פיזי כרוך בהפרדת הנכס לחלקים, שאחד מהם הוא "דירת מגורים". הפיצול הרעיוני-אנכי כרוך בחלוקת התמורה ממכירת דירת מגורים לערכים המיוחסים לדירה ולזכויות הבנייה. בעוד שהפיצול הפיזי אינו מוגדר בחוק, הפיצול הרעיוני-אנכי נובע מסעיף 49ז לחוק המס. בית המשפט הבהיר כי "דירת מגורים" כוללת את הבית והקרקע המשמשים למגורים, כאשר השטח נקבע על פי מבחני היגיון, שכל ישר ומנהגים מקומיים. נדון פסק הדין בעניין ראשגולד, אשר הדגיש כי פיצול פיזי מוצדק רק במקרים מובהקים בגודל בלתי סביר. בית המשפט התייחס גם לפסקי דין קודמים בפרשות שוורץ ופלדמן לקביעת היקף דירת מגורים. המדיניות המנחה את רשויות המס צריכה להתאים להוראות החוק, כאשר ההגדרה של דירת מגורים מבוססת על מונחים במשפט האזרחי. בנוסף, דן בית המשפט בהשלכות של מכירת נכס לרוכשים מרובים ובסיווג הזכויות שנמכרו (למשל, זכויות חכירה). פסק הדין קיבל את הערעור באופן חלקי, והדגיש כי כל הנכס שנמכר מהווה דירת מגורים, ועל המשיב לשאת בהוצאות המערערת.