דב"ע נג/97 - 3

תקציר

פסק דין זה עוסק בחוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (שכר ושיקום), תש"י-1950, הקובע כי יש לאפשר להורים שכולים או לאלמנות/אלמנים של חיילים שנפלו בקרב להמשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה הנקוב בחוזים, בהסכמים הקיבוציים או בתקנון, לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. ויפוטר רק באישור ועדת תעסוקה. המערערת, שהעסיקה את המשיבה כ-22 שנה, פיטרה את האחרונה מסיבות כלכליות בהיותה בת 53. המשיבה, אם שכולה, פנתה לוועדת התעסוקה שהוקמה מכוח חוק חיילים משוחררים (חזרה לעבודה) בטענה כי פיטוריה אינם עומדים בדרישות החוק. ועדת התעסוקה פסקה לטובת המשיב, והביאה את המערערת להגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בית הדין דחה את ערעורה של המערערת, והוביל אותה לערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה, בהסכמתו עם דבריו הקודמים של השופט ברק במקרה דומה, הדגיש כי פעילותו הפרשנית של החוק מוגבלת ללשון החוק. בית המשפט פירש את סעיף 33א', הקובע כי לא ניתן לפטר עובדים "קרוב" לגיל הפרישה כדי להימנע מהוראות החוק, כך שפיטורים שבע שנים לפני גיל הפרישה כהגדרתו בחוק אינם יכולים להיחשב סמוכים או תכופים כפי שעולה מלשון הסעיף. כמו כן, קבע בית הדין כי על החלטת ועדת התעסוקה ניתן לערער לבית הדין האזורי לעבודה, ומשם לבית הדין הארצי לעבודה, בניגוד לטענת המשיב כי רק הרשות יכולה לערער על החלטת ועדת העבודה. לבסוף, ביטל בית הדין את החלטת ועדת התעסוקה בעניין המשיב והורה לאחרון לשלם למערערת את הוצאותיה בשתי הערכאות, בסך 1000 ₪.