ת"א 27911-09-11

תקציר

הדיון נסוב סביב סוגיית משאבי הטבע הלאומיים וניצולם בארץ ישראל, עוד מתקופת המנדט הבריטי. מדובר בסכסוך בין בעל קרקע פרטי, מר יורם פרדקין, לבין מדינת ישראל, המיוצגת על ידי יחידת המכרות, חלק ממשרד התשתיות הלאומיות. פרדקין ביקש להקים מחצבה לכריית טוף על קרקע בבעלות פרטית ברמת הגולן. עם זאת, הוא נתקל בקשיים בהשגת הרישיונות וההיתרים הנדרשים בשל מורכבות וחוסר בהירות במסגרת הרגולטורית. פרדקין טען כי יחידת המכרות אוכפת באופן סלקטיבי את חוקי הכרייה, ומפלה אותו לרעה בהשוואה למחצבות אחרות, בעיקר אלה המופעלות על ידי קיבוץ מרום גולן. לטענתו, היחידה הבטיחה להעניק לו רישיון כרייה אם יקבל היתר לשימוש חורג בקרקע, אך לא עמדה בהבטחה זו. כמו כן, טען כי פעולות היחידה היוו הבטחה שלטונית מחייבת או מצג שווא רשלני, שגרמו לו לשנות את מצבו לרעה. בית המשפט בחן סוגיות של אכיפה בררנית, הבטחה מנהלית ומצג שווא רשלני. נמצא כי שתי המחצבות שייכות לאותה קבוצת שוויון, והיחס השונה של יחידת המכרות לא היה מוצדק. עם זאת, ליחידה היה שיקול דעת בקביעת סדרי עדיפויות לאכיפה בשל משאבים מוגבלים, והחלטתה התבססה על נימוקים סבירים, לרבות מחויבות המחצבות להסדרת פעילותן והתקדמות הליכי האישור. באשר להבטחה השלטונית לכאורה, קבע בית המשפט כי מכתבי יחידת המכרות לא היוו הבטחה ברורה ומפורשת אלא פירטו את המדיניות הרווחת. מדיניות זו כשלעצמה לא עלתה כדי הבטחה שלטונית, והנסיבות הצביעו על היעדר כוונה ליצור חובה מחייבת. יתר על כן, ההבטחה, גם אם הייתה קיימת, לא הייתה מעשית, שכן ההיתר שניתן לפרדקין היה נגוע בפגמים בסמכות. בית המשפט דחה גם את טענת מצג השווא הרשלני, שכן פרדקין לא הביא ראיות מספיקות לנזקים שנגרמו לו לכאורה בשל הסתמכותו על מדיניות היחידה. היא הגיעה למסקנה כי פעילות הכרייה הבלתי חוקית של פרדקין ואי ציות לצווים שיפוטיים מצדיקים את פעולות האכיפה של המדינה. לפיכך, פסק הדין דחה את התביעה, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של מר פרדקין.