מ"ח 3489/22

תקציר

בבואו לבחון את הבקשה למשפט חוזר, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, תוך הדגשת הצורך לאזן בין סופיות ההכרעות המשפטיות לבין חשיפת האמת והימנעות מהרשעות שווא. ההחלטה התבססה על אי-עמידה באחד מארבעת התנאים הדרושים למשפט חוזר כמפורט בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, כגון ראיות חדשות או עיוות דין. טענת המבקש התמקדה בראיות חדשות לנתוני מיקום סלולריים, שנטען כי יש בהן פוטנציאל לשנות את תוצאות המשפט. עם זאת, בית המשפט מצא כי ראיות אלה אינן מספיקות, וציין כי אין בהן כדי לערער באופן משמעותי את ההרשעה המקורית. חוות הדעת שהוצגה לא ערערה על מהימנותה הכללית של הראיה ולא הציעה הסבר מתקבל על הדעת להיעדרותה במהלך המשפט הראשון. יתר על כן, בפסק הדין הודגש כי ההרשעה נתמכה במסגרת ראייתית מקיפה מעבר למיקום הסלולרי בלבד – כגון התנהגותו של המבקש לאחר הרצח וריבוי ראיות מאמתות. באשר לטענה לעיוות דין בשל הרפורמות האחרונות בחוק המתת חסד, שעלולות להשפיע על גזר הדין, דבק בית המשפט בהוראות המעבר של החוק והותיר על כנו את העונש המקורי. בית המשפט התייחס לפסיקות קודמות המגבילות החלת חוקי ענישה חדשים רטרואקטיבית, והדגיש את כוונת המחוקק לשמור על סופיות המשפט. היא שבה והדגישה כי המסגרת המשפטית אינה תומכת במשפט חוזר המבוסס אך ורק על טענות לעונש קל יותר, ואישרה שוב כי עתירות כאלה צריכות להתייחס רק לסוגיות של הרשעה. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא עילה למשפט חוזר, מה שמצביע על כך שהטיעונים שהוצגו מתאימים יותר להליך ערעור מאשר לפתיחה מחדש של התיק.