רע"פ 8317/10

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט חוזר על החלטה קודמת בנוגע לחישוב תקופת פסילת רישיון נהיגה, ובסופו של דבר בוחר לקבל ערעור. השופט א' רובינשטיין מציע כי הפסילה השנייה צריכה להיות מצטברת, החל מסוף הראשונה, בהתאם לסעיף 42(ב) לפקודת התעבורה. עם זאת, השופטת א' חיות חולקת על כך, ומפרשת את סעיף 42(ג)(1) כחל על שתי תקופות הפסילה, וקובעת כי אין לספור את הזמן עד להגשת הרישיון. השופטת חיות טוענת כי המבקש, שהמשיך לנהוג ללא רישיון תקף, לא עמד בדרישות הרגולטוריות בכך שלא הפקיד את רישיונו או תצהיר בבית המשפט השני. נקודת מבט זו מתיישבת עם פסיקה קודמת בפרשת ביטון, המדגישה את חשיבותו של תצהיר לחיזוק המודעות נגד נהיגה בזמן פסילה. השופט א' פוגלמן תומך בעמדתה של השופטת חיות. דעת הרוב קובעת כי חובות בגין הפקדות או תצהירים חלות מחדש עם כל פסילה לאחר מכן, ואחריות זו צריכה להיות מוטלת על הנתבע ולא על המערכת המנהלית. החלטת בית המשפט מדגישה את הצורך בהנחיות חקיקה מדויקות יותר כדי למנוע אי ודאות בתקנות הנוכחיות. כתוצאה מכך, הערעור נדחה לגופו, כאשר השופטים מסכימים כי תקופת הפסילה הנוספת תחל רק לאחר הגשת התצהיר הנדרש.