בד"מ 5/20

תקציר

פסק הדין דן בהתנהלותו של עורך דין שהואשם בהטעיית בית משפט במחדל, בניגוד לתקנה 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). הכלל קובע כי עורך דין לא יעלה טענה עובדתית או משפטית ביודעו שהיא שקרית. בית המשפט פסק לטובת עורך הדין, והגיע למסקנה כי המתלונן לא הביא ראיות מספיקות מעבר לספק סביר כי עורך הדין הטעה ביודעין את בית המשפט. ההחלטה התבססה על מספר גורמים. ראשית, טענת עורכת הדין כי הודיעה לבית המשפט על השעבוד על הנכס ועל ידיעתה של המתלוננת עליו נתמכה בראיות נסיבתיות. שנית, מרישומי בית המשפט עולה כי עורכת הדין הביעה הסתייגות מההצעה, מה שיצר ספק אם הטעתה את בית המשפט בכוונה. שלישית, המתלונן לא הפריך את טענות עורך הדין ולא הביא ראיות לכך שהחלטת בית המשפט הייתה שונה אילו המידע היה נחשף. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלותה של המתלוננת במהלך החקירה, וציין כי היא עיכבה את ההליך והעלתה טענות לא מוצדקות. בית המשפט העיר גם על התנהגותה הבלתי ראויה של המתלוננת בהעלאת טענות לא מבוססות ובהשתלחות בשופטים. בסופו של דבר, זיכה בית המשפט את עורך הדין מחמת הספק הסביר, והדגיש כי המתלוננת לא עמדה בנטל ההוכחה. פסק הדין הדגיש גם את חשיבותם של עורכי הדין לפעול באופן אתי ואת ההשלכות של הטעיית בית המשפט.