ע"ב 1496/00

תקציר

פסק הדין דן בעקרון השוויון ובאיסור ההפליה במשפט הישראלי, תוך הדגשת מעמדו היסודי ושילובו הגנטי בכל הנורמות המשפטיות. המקרה שלפנינו עוסק בטענה לאפליה נגד עובדת הכנסת, שקיבלה שכר נמוך יותר לעומת ארבעה עובדים גברים בתפקידים דומים. בית הדין בוחן את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את השוויון במקום העבודה, לרבות חוק שכר שווה וחוק שוויון הזדמנויות, האוסרים אפליה על רקע מגדרי. נקבע כי שכרה של התובעת אכן היה נמוך משכרה של עמיתיה הגברים. עם זאת, מסקנת פסק הדין היא כי פערי השכר נבעו מגורמים לגיטימיים. ראשית, אחד העובדים הגברים היה בעל השכלה משפטית, וזה היה הבדל רלוונטי לגבי דירוג התפקיד וקביעת השכר. בנוסף, תפקידיו של העובד היו מגוונים ורבים יותר מאלה של התובעת, דבר המצדיק את הפרש השכר. בית הדין מדגיש כי אינו מתערב בשיקול דעתם של מעסיקים באשר להערכות עבודה ותחולת תקנים, בהיעדר פגם משמעותי. פסק הדין מתייחס גם למדיניות הכנסת בנוגע לשכר בכירים לעובדיה. המדיניות היא בדרך כלל לא להעניק חוזים כאלה, למעט כמה מקרים חריגים. הנתבעת טוענת כי שלושת מנהלי הוועדות שקיבלו חוזים בכירים היו חריגים לכלל, ועניינם אושר בשל נסיבות ייחודיות. בית המשפט מקבל טענה זו, בהכירו בכך שליו"ר הכנסת שיקול דעת בעניין זה. עוד צוין כי יו"ר הכנסת הנוכחי נקט צעדים לתיקון אפליות העבר בנושא השכר והקים ועדה שתמליץ על טבלת שכר כללית, המצביעה על מחויבות להגינות. באשר לדרישת התובע לתנאים חריגים, קבע בית המשפט כי התרופה להפליה היא הפסקת הנוהג המפלה ולא הענקת הטבות רטרואקטיבית. לפיכך, התביעה נדחית, ובית המשפט מחליט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.