תלה"מ 31377-02-18

תקציר

המקרה סובב סביב אב שהגיש תביעה נגד אם ילדיו ופנימייה, בטענה לרשלנות והפרת חובה חקוקה, לאחר שילדיו נרשמו לפנימייה האמורה ללא הסכמתו. האב, שהיה גרוש מהאם שנים רבות והיה לו קשר מוגבל עם ילדיו, טען כי מעשיהם של הנתבעים גרמו לו עוגמת נפש והפסד כלכלי, שכן לא היה ביכולתו לממש את זכויותיו ההוריות. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי טענת האב חסרת שחר. השופט הגיע למסקנה כי על הפנימייה ועל משרד החינוך, המפקח על בית הספר, חלה חובת זהירות כלפי שני הוריו של הילד המנוי. במקרה זה, השופט סבר כי מנהל בית הספר יכול היה לצפות מראש כי רישום הילדים ללא ידיעת האב עלול לגרום לו נזק. עם זאת, השופט קבע כי האב עצמו התרשל בכך שלא נקט צעדים אקטיביים לקיום קשר עם ילדיו או להתערבות משפטית. רשלנות תורמת זו ניתקה כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי האב לבין הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעים. בנוסף, קבעה השופטת כי האב לא הצליח להוכיח את הנזק הנטען, מה גם שהצהיר פעמים רבות במהלך ההליך כי ימשיך לשלם מזונות כפי שהוסכם. יתר על כן, השופט קבע כי החובות הסטטוטוריות שהופרו, אם בכלל, נועדו להיטיב עם הילדים ולא עם האב, והנזק הנטען לא היה מהסוג שנועד להימנע על ידי הדינים הרלוונטיים. לבסוף הורה השופט לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לכל הנתבעים. תביעת האב נדחתה, וההודעה לצד השלישי (משרד החינוך) נדחתה.