ע"א 3526/05

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף היטל השבחה בחוזה שעניינו הקמתו והפעלתו של עורק תחבורה. החוזה, בין גוף עסקי לבין המדינה, העניק למערערת זכות שימוש במקרקעין, תוך ציון מפורש כי היא אינה מהווה זכות חכירה. בית משפט קמא פירש את החוזה כמקנה למערערת זכויות מספיקות במקרקעין, בדומה לחכירה דורית, והופך אותה לחייבת בהיטל השבחה. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך. בית המשפט קבע כי יש לקיים את לשונו הברורה של החוזה, לפיה למערערת אין כל בעלות או זכויות חכירה במקרקעין. חזקה על המדינה, כצד לחוזה, שהיא מסכימה לתנאים ככתבם, ולא הייתה הצדקה לפרש את החוזה אחרת. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי דיני המס צריכים ליישר קו עם פרשנויות הדין הכלליות, ומאחר שהמערערת לא החזיקה בחכירה דורית, כהגדרתה בחוק המקרקעין, לא ניתן היה להטיל עליה היטל השבחה. החלטה זו, המבוססת על ההסכמים החוזיים, מחזקת את עקרון ההרמוניה הנורמטיבית בתחומי משפט שונים. בית המשפט פסק לטובת המערערים, הותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא ופטר אותם מחובת היטל השבחה. המשיב חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המערער, והערבות הבנקאית תוחזר.