עמ"ש 33265-07-11

תקציר

פסק הדין דן בשתי סוגיות מרכזיות. ראשית, באשר לטענת המערערת להכרה כידועה בציבור של המנוחה, דוחה בית המשפט את תביעתה בנימוק שהדבר יפגע ביורשיו האחרים של המנוח. המערערת בחרה לברר את העניין בבית המשפט לענייני משפחה ולא יכלה לחזור בה מהחלטתה שכן היא לא תהיה הוגנת כלפי היורשים האחרים. שנית, הבעלות על דירה הייתה שאלה מרכזית שעלתה בכתבי הטענות. המערערת הסכימה בעבר כי בית המשפט יוכל להכריע בגורל הדירה, אך בהמשך טענה כי היעדר תביעה פורמלית לגבי הדירה מצד המשיבים מונע מבית המשפט ליתן סעד כלשהו בעניין. בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי שאלת הבעלות בדירה הייתה נקודת מחלוקת מרכזית ושני הצדדים הסכימו כי בית המשפט יוכל להכריע בסוגיה. גם טענותיה של המערערת לגופו של עניין היו קשות לאימוץ, וטענותיה לא היו עקביות. בית המשפט דן גם בבקשת המערער לעצור את ההליכים, ורואה בה יותר בקשה לביטול ההליכים, דבר שלבית המשפט שיקול דעת לעשות לפי תקנה 154. הבקשות להפסקת הפעולה נעשו בחוסר תום לב, ובית המשפט בחר לדחות את ההליך במקומו, שכן המערערת כבר בזבזה את זמנו של בית המשפט וגרמה למשיבים הוצאות ואי נוחות. אלא שתביעת המשיבים לפינוי לא הייתה צריכה להיעתר מאחר שלא נתבקשה, וחלק זה של פסק הדין נדחה. הערעור נדחה על כל חלקיו, והמערערת מחויבת לשלם את הוצאות המשיבים. השופט יוסף שפירא, השופטת תמר בזק-רפפורט והשופט דוד מינץ מסכימים עם פסק הדין.