עע"מ 4955/07

תקציר

בערעור זה התייחס בית המשפט לפרשנותו של סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה בדבר הפקעת מקרקעין. סעיף זה מונע הפקעת חלק מהחלקה אם הוא מפחית משמעותית את ערך הקרקע הנותרת. ראשיתו של המקרה בהפקעת חלקת קרקע ברעננה על ידי העירייה, עם שטח המיועד להרחבת בית ספר. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם על העירייה להפקיע את החלקה כולה או לפצות על השפעת ההפקעה החלקית על ערך הקרקע. שמאי קבע כי ההפקעה הביאה לירידת ערך של 7.57%, שנתפסה כמשמעותית. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב והגיע למסקנה כי פגיעה מהותית בערך הקרקע מחייבת פיצוי מלא או הפקעה מלאה. בערעור ביקשה השופטת ארבל לאזן בין האינטרס הציבורי לבין זכויות הקניין של הפרט, והציעה להימנע מהפקעה אם הפיצוי אינו יכול לתת מענה הולם לירידת ערך הקרקע. פרשנות זו נתמכה בעקרונות חוקתיים המדגישים את ההגנה על הקניין. השופט דנציגר התנגד ליישום מחמיר של מקרים שבהם לא התאפשר שימוש סביר בקרקע לאחר ההפקעה, והדגיש את חשיבות הפיצוי בגין הפקעות לצרכי ציבור. ההחלטה הסופית, לטובת עמדתה של השופטת ארבל, אישרה את קביעתו של בית משפט קמא, תוך הכרה בצורך בפיצוי הוגן שישקף את השלכותיה המשפטיות והחברתיות הרחבות יותר של ההפקעה. בית המשפט חייב את המערערים להחליט בתוך 60 יום אם להפקיע ולפצות באופן מלא או לבטל את כוונת ההפקעה שלהם, תוך הדגשת החשיבות של צמצום הפגיעה ברכוש תוך הכרה בנחיצותם של פרויקטים ציבוריים. דעת הרוב מנחה כיצד יש לפרש את דיני ההפקעות, תוך שימת דגש על הגנה על זכויות קניין תוך איזון בין צרכי הציבור.