ת"צ 23241-09-16

תקציר

פסק הדין דן בתחולתה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לבית המשפט להתיר במקרים מסוימים המצאת מסמכי בית משפט מחוץ לשטח המדינה. על בית המשפט לבחון האם קיימת הצדקה למתן היתר המצאה המבוקש על ידי התובע, בשים לב לכך שנטל ההוכחה הוא על התובע. במקרה זה, התובע ביקש היתר המצאה בחו"ל בהתבסס על שלוש עילות המפורטות בתקנה 500: (7) פעולה המבוססת על מעשה או מחדל בתחומי המדינה; (4) פעולה לאכיפה, ביטול או ביטול בדרך אחרת של חוזה שנעשה בתחומי המדינה; (6) צו מניעה המבוקש לגבי דבר שנעשה או עומד להיעשות בתחומי המדינה. השופט קבע כי פרסום באינטרנט, מטבעו, חוצה גבולות ויש לראות בו מעשה שנעשה בכל מקום, לרבות בישראל, ולכן חלה תקנה 500(7). לעומת זאת, תקנה 500(4) אינה חלה מאחר והחוזה נכרת מחוץ לישראל, בהתאם למיקומו של המציע. לבסוף, קיבלה השופטת את טענת המבקש כי תקנה 500(6) חלה משום שחלק מהפעולה בוצע בישראל, קרי רכיב הפרסום. לאחר שקבע כי קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500, בחן השופט האם ישראל היא הפורום המתאים לדון בתביעה. נפסק כי רוב ההשתייכות מעדיפה את הפורום הישראלי במקרה זה. יתר על כן, סביר שהחברה צפויה להיתבע בישראל בהתחשב באופי עסקיה. שיקולים ציבוריים, ובראשם ההגנה על הצרכן הישראלי, תומכים אף הם בסמכותם של בתי המשפט בישראל במקרה זה. לבסוף, דחתה השופטת את טענת העותרת כי סעיף שיפוט זר בחוזה שולל את סמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, תוך שהוא מצטט פסיקות קודמות לפיהן יש להתייחס בזהירות לסעיפים כאלה בחוזים אחידים. משכך, נדחתה הבקשה לביטול היתר ההמצאה, והמבקש חויב בהוצאות המשפט של המשיב.