דנ"א 4693/05

תקציר

פסק הדין דן במורכבותם של מצבים של עמימות סיבתית בדיני הנזיקין, בהם הקשר הסיבתי העובדתי בין רשלנות לנזק אינו ברור. לאחר מכן על בית המשפט להחליט על הפיצוי המתאים, תוך העדפה לפיצוי חלקי. עם זאת, קיימת מחלוקת בין השופטים בעניין זה. השופטים נאור, רובינשטיין, ארבל וג'ובראן תומכים בפיצוי חלקי במצבים כאלה, ואילו השופטים ביניש, פרוקצ'יה, לוי וגרוניס חולקים על כך, ומדגישים את חשיבותו של כלל ההוכחה על ידי מאזן הסתברויות בדיני הנזיקין. לטענתם, הכרה באחריות יחסית עשויה לחולל מהפכה בדיני הנזיקין ולהגביר את אי הוודאות. השופטים חלוקים גם באשר לתחולתו של החריג בדבר סיבתיות עמומה אינהרנטית בדיני הנזיקין. בעוד שחלקם תומכים בהרחבתה, אחרים תומכים בהגבלתה או בדחייתה. דעת הרוב מסכימה כי המקרה הספציפי שלפנינו אינו מצדיק סטייה מכלל מאזן ההסתברויות. השופט גרוניס מפרט את קשיי התיק, לרבות ההשלכות הכספיות המשמעותיות והמתח בין עשיית צדק במקרה הספציפי לבין השלכות עתידיות. לטענתו, הכרה באחריות יחסית תגביר את שיקול הדעת השיפוטי, תעודד התדיינות חסרת בסיס ותגביר את השפעת התפיסות האישיות על החלטות שיפוטיות. הוא מדגיש את תפקידו של בית המשפט העליון כמחוקק במקרים של דיונים נוספים וקובע כי אין להכיר באחריות יחסית במצבים של סיבתיות מעורפלת. רוב בית המשפט מסכים כי אין להחיל את חריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות מעורפלת. כתוצאה מכך, פסק הדין הקודם מבוטל. עם זאת, מעשית, המשיבים לא יידרשו להשיב את הפיצוי ששולם להם. השופטים חלוקים גם באפשרות של חריג מצומצם להטיה חוזרת, כאשר חלקם תומכים וחלקם זקוקים לבחינה נוספת. השופטת פרוקצ'יה סבורה כי יש להכיר באחריות יחסית רק באמצעות חקיקה. פסק הדין, שניתן ב-29 באוגוסט 2010, מדגיש כי אסור שמקרים קשים יובילו לדין רע ומדגיש את הצורך בבהירות ובצמצום שיקול הדעת בהחלטות שיפוטיות.