עמ"נ 40674-10-13

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם מקרקעי המערערים גובלים במקרקעי התכנית, ובכך מזכים אותם בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט קובע כי מקרקעי המערערים אינם גובלים פיזית במקרקעי התכנית, ולפיכך הם אינם זכאים לפיצוי. בית המשפט מגיע למסקנה זו לאחר שבחן את נקודות המגע בין מקרקעי המערערים לבין מקרקעי התכנית, בהתחשב הן בשרטוט המקורי והן במפת המדידה המתוקנת. נקבע כי המצב העובדתי אינו תומך בטענת המערערים כי אדמתם גובלת בתכנית. עוד קובע בית המשפט כי החריגים המפורטים בפרשת ויטנר אינם חלים, שכן אין דרך צרה או שטח פתוח המפרידים בין מקרקעי המערערים לבין מקרקעי התכנית. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את הטענה כי יש להתעלם מטעות סופר בשרטוט התכנית, וקובע כי אין בטעויות אלה כדי לשלול את הפעולה המנהלית או את התכנית עצמה. עקרון האפסיות היחסית תומך בעמדה זו. בית המשפט מדגיש כי פיתוח עירוני, לרבות זה הסמוך למקרקעי המערערים, הוא סביר ואינו מצדיק פיצוי. תקדימים תומכים בהשקפה זו, ומכירים בכך שתושבי העיר חייבים לצפות ולקבל רמות מסוימות של פיתוח ואי הנוחות הנלוות. מאחר שהפיתוח במקרקעי התכנית אינו חריג או פוגעני, ומקרקעי המערערים הם חלק מאותה מגמה תכנונית, קובע בית המשפט כי למערערים לא נגרם נזק בר פיצוי. בנוסף, בית המשפט מציין כי טענת המערערים בדבר פגיעה ברכושם בשל גובהו של הבניין וחסימת הנוף לא הועלתה בפני הוועדה המקומית או ועדת הערר. לפיכך, לא ניתן להציג טענה חדשה זו בשלב הערעור. אשר על כן, החלטת ועדת הערר מתקבלת, והמערערים נדרשים לכיסוי הוצאות המשיבים, בסך של 10,000 ₪.