ד"מ 30027-12-15

תקציר

מבקש מקלט אריתריאי בישראל, התובע, תבע חברת מסעדנות (הנתבעת מס' 1) ובעל המניות היחיד בה (הנתבע מס' 2) בגין זכויות העסקה הנובעות מעבודתו במסעדה. הנושאים המרכזיים היו משך העסקתו של התובע וזכאותו להטבות שונות עם סיום העסקתו. בית המשפט מצא כי התובע עבד מנובמבר 2013 עד יוני 2014, רק שנה שלמה. בעוד התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, בית הדין סירב להורות על תשלום מלא שכן סגירת המסעדה, ולא מתוך רצון להימנע מפיטורים, סיימה את העסקתו. הנתבעת גם לא הצליחה להוכיח את טענתה כי התובעת החלה לעבוד באוקטובר 2013. תחת זאת, קיבל בית המשפט את תביעתה החלופית של התובעת להפרשות לפנסיה ולפיצויים שלא שולמו, בסך 3,748 שקל, בגין תקופת ההעסקה הנטענת. כן התקבלו טענות התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת ופדיון ימי חופשה בסך 5,384 ₪, שכן הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות להפרכתן. עם זאת, בית הדין דחה את התביעה לדמי הבראה, שכן התובעת לא יכלה להשלים שנת עבודה מלאה עקב סגירת המסעדה. בנוסף, נפסק לתובע פיצוי בסך 3,500 ₪ בגין אי הנפקת תלושי שכר על ידי הנתבעת, דבר המהווה עבירה על חוק הגנת השכר. ההיבט המשמעותי יותר בתיק היה ניסיונה של התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על הנתבעת מס' 2. בית המשפט פירט את הנסיבות החריגות בהן הדבר מותר, לרבות מרמה, חוסר תום לב וניהול חברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. בית המשפט אמנם הביע אי נוחות מהתנהלות הנתבעים, ובפרט מאי הנפקת תלושי שכר, אך לא מצא ראיות לנסיבות חריגות כאלה. לפיכך, נדחתה התביעה האישית נגד הנתבע מס' 2. עם זאת, בית הדין הדגיש כי לא ניתן להכשיר את אופן העסקתה הפסול של התובעת והורה לנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת סכומים שונים בסך כולל של 13,520 ₪, לצד הוצאות בסך של 3,500 ₪. הסכומים היו אמורים להיות צמודים לריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. פסק דין זה הדגיש את תחולתה המצומצמת של דוקטרינת הרמת המסך התאגידי ושלח מסר בדבר חומרת חובות המעסיקים בנוגע לתשלומי שכר והודעות הודעה.