ת"א 17139-03-20

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם פיצויים הקשור להעברת זכויות בתוכנית פיתוח מקרקעין. התובעת, בעלת הזכויות בחלקה, טענה כי הנתבעים, שהיו אמורים לרכוש ממנה את הזכויות, התמהמהו בהשלמת ההעברה, ובכך זיכו אותה בפיצוי בגין האיחור כפי שנקבע בהסכם. הנתבעים טענו כי השיהוי נגרם בשל סירובה של התובעת לחתום על כתב שיפוי הנדרש על ידי ועדת התכנון, וכן בשל איחורה בחתימה על מכתב מקדמי הקשור לתכנית. לטענתם, פעולות אלה היוו חוסר תום לב מצד התובעת ומנהלה, המצדיק הלנת הפיצויים. בית המשפט בחן את האירועים באופן כרונולוגי. נמצא כי מנהל התובעת ידע על הדרישה לחתום על כתב השיפוי טרם ביצוע הסכם הפיצויים, בניגוד לטענותיו. כמו כן, בית המשפט קבע כי סירובו של המנהל לחתום על כתב השיפוי, למרות הצעת הנתבעים לכתב שיפוי שכנגד, מהווה הפרה של הסכם הפיצויים וחוסר תום לב. התנהלות המנהל, שהתאפיינה באדישות ובחוסר שיתוף פעולה, גרמה לשיהוי המיוחס לתובע. בנוסף, התייחס בית המשפט לאיחור של התובעת בחתימה על המכתב המקדמי לתכנית. צוין כי מנהל התובעת ידע מראש על דרישת החתימה, אך לא פעל בהקדם. המנהל אמנם חתם על המכתב, אך חתימתו לא לוותה בחותמת החברה, מה שהוביל לעיכובים נוספים. בית המשפט הגיע למסקנה כי עיכובים אלה מיוחסים לתובע ושברו את השרשרת הסיבתית הקושרת בין התנהלות הנתבעים לבין העיכוב הכולל באישור התוכנית. לאור ממצאים אלה, דחה בית המשפט את תביעת התובעת לפיצויים, ותחת זאת הורה לה לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, בצירוף ריבית סטטוטורית. פסק הדין קיבל את טענת הנתבעים כי מעשיו של התובע היוו חוסר תום לב ותרמו באופן משמעותי לעיכוב באישור התוכנית, ובכך פטר את הנתבעים מחובתם בתשלום פיצויים.