עת"מ 9626-09-13

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותם ויישומם של סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה, הנוגעים לסמכותם של מוסדות התכנון להגביל מתן היתרי בנייה באזורים בהם מתגבשת תכנית חדשה. בית המשפט קובע כי כוונתם של סעיפים אלה היא לאפשר תכנון חופשי ולמנוע סיכול מראש של תכניות בהכנה על ידי בנייה על פי תכניות תקפות. למוסד התכנון סמכות להגביל ואף למנוע לחלוטין הוצאת היתרים לשימוש חורג שאינו זכות מוקנית, וסמכות זו אינה מוגבלת להגבלות על שימוש בקרקע בלבד אלא משתרעת גם על מבנים. בית המשפט בוחן גם את משך התנאים המגבילים וקובע כי הם תקפים מיום פרסומם, ולא ממועד מוקדם יותר שבו התקבלה החלטה תכנונית אחרת. בהתייחסו למקרה הספציפי שלפנינו, מדגיש בית המשפט כי ההחלטה לאסור שימושים חורגים בתקופת הביניים היא החלטה תכנונית סבירה שבית המשפט לא יתערב בה. העותרים, שיזמו שימוש חורג ללא היתר, אינם יכולים כעת להכשיר שימוש זה ואינם פטורים מהכלל. עוד מציין בית המשפט כי חששם של העותרים ושל בעלי קרקעות אחרים כי נכסיהם אינם משמשים למטרה המיועדת אינו מספיק כדי להצדיק מתן היתרים לשימושים חורגים, מה גם ששימושים אלה אינם תואמים את המגמות התכנוניות המסתמנות. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי סמכותם של מוסדות התכנון לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה אינה מצטמצמת לקביעת מגבלות חלקיות אלא עשויה לכלול גם איסור מוחלט על הוצאת היתרים. לבסוף, בית המשפט דוחה את טענת העותרים כי מצבם הספציפי מצדיק התרת השימוש החורג שהם מבקשים, ומדגיש כי היענות לבקשתם עלולה להוות תקדים ולחתור תחת תכליתו של סעיף 78. לפיכך נדחית העתירה, והעותרים נדרשים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לכל אחד מהמשיבים.