בש"א 2300-10-18

תקציר

פסק הדין דוחה הן את תביעת סנדוקה והן את תביעת עארף, וקובע כי לבית הדין לשכירות אין סמכות עניינית לדון בתביעות עקב פקיעת יחסי הדיירות המוגנת לפי חוק הגנת הדייר. פקיעה זו מיוחסת להעברת הנכס לתאגיד, המהווה נטישה. השופטים מסכימים כי נטישה בפועל, ללא תמורה וללא צו פינוי שניתן על ידי בית המשפט, משנה בבת אחת את מעמדו המשפטי של הנכס ואת היחסים בין המשכיר לשוכר. כתוצאה מכך, חוק הגנת הדייר אינו חל עוד, ובית המשפט אינו יכול להעניק סעדים על פיו. דחייה זו נתמכת גם בכך שמלבד סוגיית הסמכות, אין לתביעות עילה, שכן הן מבוססות אך ורק על חוק הגנת הדייר. זאת ועוד, על התביעה שכנגד, המבקשת לשנות את דמי השכירות, חל סעיף 57 לחוק ולא סעיפים 52 ו-52א, ולא התקיימו התנאים הנדרשים לפי סעיף 57. השופטים מותחים ביקורת על התנהלותה של סנדוקה במהלך הדיון, ומוצאים בה ניצול לרעה של ההליך המשפטי בשלוש ערכאות: הליך כושל שנועד לעכב את ההליך, טענות ריקות מתוכן בנוגע לדמי מפתח והגשת הסכם תפוסה לא רלוונטי ימים ספורים לפני הדיון. בעקבות זאת הורה בית המשפט לסנדוקה לשלם לעארף הוצאות משפט משמעותיות ושכר טרחת עורך דין בסך 17,550 שקל. לשני הצדדים הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך המועדים שנקבעו.