ערר 238/10

תקציר

עניינו של הערעור בשאלה האם זכאית המערערת לקבל הקלה בשטח הבנייה מכוח הוראות תכנית יא/130א, אשר הגדילה את זכויות הבנייה בהשוואה לתכנית הקודמת, יא/131. המערערת טוענת כי יש להעניק לה סעד בהתאם להחלטה קודמת בפרשת וייס, ואילו המשיב טוען כי התרת הקלה תהווה סטייה משמעותית מהתכנית. השאלה המרכזית היא האם תכנית K/130A, שאושרה לאחר 1989, שינתה באופן משמעותי את זכויות הבנייה ובכך מונעת מתן הקלה כמותית. סקירה היסטורית מעלה כי המשיבה אישרה בעבר בקשות בנייה עם חריגות מהשטחים שצוינו, בשל נוהג להתייחס למרפסות כאל שטח מגורים נוסף. נוהג זה נקבע מאוחר יותר כבלתי קביל על ידי ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים. כתוצאה מכך, הכין המשיב את תכנית יא/130א לתיקון המצב ולהפסקת הנוהג הבלתי חוקי, תוך הגדלת שטח הבנייה המותר. בית המשפט במקרה זה מסכים כי הפרקטיקה הבלתי חוקית בעבר אינה מצדיקה מתן היתר למערערת לבנות מעבר לשטחים שצוינו בתכניות המקוריות, וכי הגדלת זכויות הבנייה בתכנית ח/130א אינה דומה לפרשת וייס. לפיכך, הערעור נדחה, שכן הסעד המבוקש יהווה סטייה משמעותית מהתכנית החלה.