ת"א 42619-05-19

תקציר

הנתבעים שכרו מהתובעת חנות למספר שנים. הסכם השכירות כלל אופציה להארכת החוזה, אותה מימשו הנתבעים. בהמשך הודיעו הנתבעים על כוונתם לפנות את הנכס. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את ההסכם בשני מובנים: 1. הם לא נתנו הודעה מוקדמת של 90 יום, כפי שלטענת התובעת נדרש הסכם השכירות. 2. הם לא החזירו את הנכס כאשר היה ריק ונקי מכל אדם או חפץ, כפי שנקבע בחוק ובהסכם. לטענת התובע, הנתבעים השאירו את החנות פתוחה אך נעולה, עם חפצים בתוכה, והחזירו את המפתחות רק כעבור מספר חודשים. בית המשפט מצא כי הנתבעים נתנו הודעה מתאימה על סיום ההסכם, שכן ההוראה עליה הסתמך התובע לא חלה על סיום ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים אכן הפרו את חובתם להשיב את הנכס המושכר כאשר היה פנוי. למרות שהחנות הייתה פתוחה פיזית, הנתבעים השאירו חלק מהפריטים בתוכה ולא החזירו את המפתחות לתובע. בית המשפט מצא כי התובע ידע שהחנות פונתה חלקית ביום 1.7.2018, אך לא פעל במהירות כדי למזער את נזקיו ולהבהיר לנתבעים מה לעשות עם הפריטים שנותרו בפנים. בית המשפט קבע כי מועד ההשבה הוא 15 ביולי 2018, ופסק לתובע פיצוי מוסכם בסך 5,097 ₪ בגין 14 ימי האיחור, בשיעור מייצג של 3,641 ₪. בית המשפט דחה את בקשת התובע לפיצוי נוסף בגין פגמים שנפלו בחוזה, שכן הוא לא שיפץ את הנכס ולא הביא ראיות מספיקות לנזקים הנטענים. כך גם לגבי בקשת התובע לנזק לא ממוני, שגם אותה דחה בית המשפט מחוסר ראיות. לתובעת נפסק סכום של 310 ₪ בגין דמי ועד בית וארנונה בגין חודש יולי 2018. בית המשפט קזז סכום זה כנגד תשלום יתר של דמי השכירות עבור חודש אוגוסט 2018, והותיר את התובעת עם פיצוי בסך 2,447 ₪. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות, שכן טענת התובע התקבלה באופן חלקי בלבד, והגנתו לתביעה שכנגד של הנתבעים כללה טענות קשות ובלתי מבוססות. לבסוף, קבע בית המשפט כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,447 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ההחלטה ניתנה ביום 19.8.2020 וזכות הצדדים לערער עליה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 45 יום.