ע"א 6712/19

תקציר

במקרה דנן, הערעורים נדחו מאחר שההחלטות לדחות הוספת ראיות ותיקונים בשלבים פרוצדורליים מאוחרים יותר נופלים לשיקול דעתו של בית המשפט הפרוצדורלי, אלא אם כן נפל פגם מהותי. המערערים לא הוכיחו פגם כזה, מה שהוביל לדחיית טענותיהם הפרוצדורליות. בסוגיות המהותיות, יישם בית משפט קמא כראוי את עקרון "ברי ושמא – ברי עדיף" בהסדרת השבת הראיות ובחן את העדויות שבגדר סעיפים 54(2) ו-54(3) לפקודת הראיות, הדורשות ראיות אובייקטיביות כאשר אין די בעדות לבדה. החלטת בית משפט קמא בעניין דמי השכירות שלא שולמו לרונן התקבלה, שכן לא עלה בידו להביא ראיות מספיקות לסתור את פסק הבורר בעניין חובו. כמו כן, החלטת בית המשפט כי יחזקאל אינה חייבת בדמי שכירות לרונן הייתה מוצדקת, שכן האחרון לא הצליח להוכיח שיחזקאל ניצל את הנכס או מנע מרונן שימוש חוקי לאחר ביטול ההסכם. גם ביקורתו של רונן על הערכת שווי מלאי באמצעות מסמכי מס על פני עדות בעל פה נדחתה, והדגישה את הסתמכותו של בית המשפט על ראיות בכתב שנבדקו על ידי רואי חשבון כאמינות יותר. באשר להערכת שווי רכב, ההעדפה לחוות דעתו של שמאי הרכב עמדה בעינה, בהיותה מעוגנת בהתרשמות עובדתית ומהימנה של עדים. טענתו של יחזקאל לאי חבות בהשבת מלאי ורכב הופרכה על ידי הימצאותם של נכסים אלה ברשותו מבלי שהוחזרו לרונן. טענות למצוקה נפשית בין האחים היו חסרות בסיס, שכן בסכסוך הממושך ניכר שבר הדדי. האשמות בדבר חוסר תום לב הקשורות להסכם הפשרה נמצאו לא רלוונטיות לענייני השבה ונשללו הדדית. לפיכך, שני הערעורים נדחו, תוך שמירה על שלמות פסק דינו של בית משפט קמא מבלי להטיל הוצאות נוספות. השופטים ד' ברק-ארז ונ' סולברג הצטרפו לפסק הדין שניתן על ידי השופט א' שטיין ביום 23.6.2021.